מסע – פרק חמישי

באותו הלילה השינה לא באה בקלות לאלכסנדרה.
מחשבות אימה מילאו את ראשה העטור שיער חום כהה.
המחשבה היחידה שניחמה אותה, הייתה שהיא תציל את כל העולם בעצם, כשתעצור את האבנים. איך שהוא. היא ניסתה להשאיר את מוחה ממוקד בתמונה הגדולה ולא לרדת לפרטים הקטנים, לשם שינוי.

היא שמעה אוושה מבעד לבד האוהל שלה, וקפאה בשק השינה שלה. היא הזדחלה באיטיות מחוץ לשק והוציאה את ראשה מבעד לבד האוהל, מתאמצת לרסן את הדחף שלה לשלוף גם את ידה ולהדליק אש קטנה בעזרת קסמה. אישוניה התרחבו בניסיון לקלוט עוד פרטים, ולבסוף התגבשה אל מולה דמות גבוהה ודקה. אור פתאומי פרץ בקרחת היער וטיקים של פחד ועייפות הופיעו בעיניה הירוקות של אלכסנדרה.
"אלכסנדרה?" שאל קול מוכר. ואז היא הבינה שהאור הפתאומי בקע מידה של הדמות, ושהדמות הייתה בעצם קייל. (למי שלא זוכרת הוספתי לקייל ולכריסטיאן כוח של שליטה בבע"ח) תחושות מעורבבות של תיעוב ושל הקלה צפו בתוכה. תיעוב – כי זו הייתה קייל, ששבתה באכזריות את לבו של כריסטיאן. הקלה – כי זו הייתה קייל, שלא הייתה רוצח מפחיד ומשוטט.

"אוה, קייל, תודה לאל שזו את. התחלתי לפחד שאת איזה רוצח." מלמלה בהקלה. קייל חייכה והתיישבה ליד ראשה המציץ של אלכסנדרה. "מצטערת שהפחדתי אותך. התאמנתי בקסמי אדמה. הערתי אותך?" אלכסנדרה הנידה בראשה לשלילה. "לא הצלחתי להירדם." התוודתה בבושה מסוימת. אחרי הכל, הייתה זו קייל, נערה אמיצה ויפהפייה שגדולה ממנה בשנתיים. קייל בטח לא פחדה. כאילו קראה את מחשבותיה, קייל חייכה חיוך קטן ומבין.
"גם אני לא הצלחתי להירדם. אני כל הזמן חושבת על מה שאנחנו אמורים לעשות. על מי שהשארנו מאחור…"

אלכסנדרה הופתעה מהפתיחות והכנות שקייל הפגינה. הן מעולם לא היו קרובות.
היא חילצה את שאר גופה מחוץ לאוהל והתיישבה בצד קייל. "כן…" הסכימה בתמציתיות. כך הן ישבו, מאוחדות בפחדן.

"אלכסנדרה?" שאלה קייל לאחר כמה רגעים. אלכסנדרה המהמה. "למה את לא מחבבת אותי?" אלכסנדרה נרתעה והביטה בקייל בהפתעה.
"איך הגעת למסקנה הזו?" שאלה בגמגום לאחר כמה שניות של שתיקה המומה.
קייל משכה בכתפיה, והלהבה שבכף ידה הפרושה נעה והבהבה יחד איתה. "לפי איך שאת מתנהגת לידי. לפי איך שאת מסתכלת עליי. לפי התחושה שקורנת ממך." ענתה בפשטות.
המילים התבלבלו בפיה של אלכסנדרה.
"א-אני, אין לי שום בעיה איתך-" קייל קטעה אותה. "אבל יש לך." התעקשה במצח מקומט בחוסר סבלנות. "ואני רוצה להבין למה."

אלכסנדרה הביטה הצדה במשך כמה זמן, ואז הפנתה את ראשה בחזרה אל קייל. "את בטוחה שאת רוצה לדעת את האמת?"
קייל הנהנה בנחישות. "מה שנאמר כאן לא יוצא, את מבינה?" שאלה בקול לחוץ. קייל בחנה אותה כמה שניות, ואז הנהנה שוב בתנועה חדה.
אלכסנדרה נשמה עמוק.
"הממ… כריסטיאן – לא… בעצם – כן, אוף… כריסטיאן מאוד מחבב אותך. כלומר, מאוד. ו… אני מאוד מחבבת את כריסטיאן. אני מבינה שאין לך שליטה על זה… אבל בכל זאת…"
אלכסנדרה סיימה את ההשתפכות הקטנה שלה וצפתה בקייל המהורהרת.

"באמת שלא היה לי מושג." אמרה קייל לבסוף. "לגבי שני הדברים שאמרת." הבהירה. אלכסנדרה הנהנה ובחנה את הלהבה הרוטטת והמתנועעת שבכף ידה של קייל, ואז את פניה שהולכים ומתעייפים. "כדאי לך להשקיע פחות אנרגיה ביצירה של הלהבה עצמה, ויותר לנסות לשמור על הלהבה כפי שהיא. זה הרבה פחות מעייף." קייל הביטה בה בהפתעה.

כעבור כמה שניות, קייל חייכה בהערכה. "וואו. זה באמת הרבה יותר קל. איך ידעת את זה?" אלכסנדרה חייכה חיוך קטן ומבויש. "מר לאונרד נתן לי שעות פרטניות בשימוש ובשיפור בקסם האש שלי. הוא… הוא אמר שיש לי פוטנציאל להיות קוסמת אש חזקה מאוד. הוא אמר שיש לי… כישרון טבעי." אלכסנדרה לא הרגישה בנוח להשוויץ, אבל נהנתה מההערכה שקרנה מקייל. "הוא צדק." אמרה קייל בחיוך מעודד וכנה.
אלכסנדרה הבינה להפתעתה שהיא מחבבת את קייל. כנראה שלא הייתה צריכה לכעוס עליה בלי להכיר אותה.

ראש שחור-תלתלים בקע מפתח של אחד האוהלים וכריסטיאן הביט בשתיהן בעיניים ישנוניות.
השתיים הסמיקו מעט והביטו אחת בשנייה בשעשוע ומבוכה.
"מפגש לילי?" שאל כריסטיאן בציניות. נקיפה של צער הופיעה בחזה של אלכסנדרה. כריסטיאן הישן היה פשוט מצטרף אליהן ומתבדח באופן לא-ציני, ילדותי.

השתיים החליפו מבטים לא בטוחים, תוהות מי צריכה לענות לו. לבסוף כריסטיאן גלגל את עיניו החומות. "מה אכפת לי. לילה." וכך הוא שב לאוהלו. בהבנה אילמת, קייל הניחה את ראשה של אלכסנדרה על כתפה וליטפה את שיערה.

——————–בבוקר שלמחרת——————–

"היי, קת'רין." קראה טרה ודרבנה את סוסה להדביק את סוסתה של קת'רין. "אוה, מישהי רוצה לדבר פתאום." אמרה קת'רין וצחקקה לעצמה בפנים. שתיהן ידעו שהיא סלחה לטרה מזמן.
"כן. אז רציתי לשאול אותך משהו." קת'רין הנהנה לטרה שתמשיך, ותהתה בסקרנות נינוחה מה היה העניין.

טרה כחכחה בגרונה. "את חושבת שאת יודעת איך לעצור את האבנים?" לחשה. בקת'רין עברו צמרמורות עצמתיות. היא נחנקה מעט והשפילה את מבטה אל רעמתה החומה של מוסה.
"אני חושבת שאנחנו צריכים להתמקד בבעיה אחת כל פעם. קודם נחצה את הרי רגישינדה. אחר כך נתמודד עם האבנים." טרה הנהנה ונראתה פחות אבודה.

חלפו שעתיים של רכיבה נינוחה. שמש הצהריים השגיחה על כולם ממרומי מקומה בשמיים. קת'רין הצטערה למחשבה שהשמש הסתווית הזאת תחלוף במהרה, ושהם ייאלצו לחצות את הרי רגישינדה בחורף.

לפתע נשמעה צווחה קטנה, מלאה בפחד וכאב. קת'רין סובבה את סוסתה במהירות ונחרדה לראות נשר גדול, מוטת כנפיו מטר לפחות, מתחבט על הקרקע, כולו בוער. ריח של בשר חרוך ונוצות שרופות עלה ממנו. דמעות עלו בעיניה של קת'רין למחשבה על הסבל של היצור, ורחמים נוצרו בגוש בתוכה.
בלי לחשוב, היא קפצה מסוסתה ורצה לעבר היצור המסכן, כורעת לצדו. דמות מטושטשת כרעה לידה והושיטה את ידה מעל ליצור המתפתל. מים התפתלו ביסודיות מסביב ליצור, מכבים את האש בהרבה יותר יעילות ומהירות מאשר אם היו שופכים עליו מים.

לאחר שהלהבות הפסיקו ללחך אותו, צווח הנשר בכאב. קת'רין נשכה את שפתה והכריחה את ידה לא לרעוד כשעברה בתנועות זורמות שנראו אקראיות -למרות שלא היו- מעל לנשר, אצבעותיה נוגעות-לא נוגעות ביצור.
היא תיעלה את כל מה שהיה טוב בעולם הזה; את האושר, את הניחוח של אדמה יבשה שהגשם הראשון פוגש בה, את החום של החיבוק, את הצחוק, את החיוכים של צמד אוהבים, את המגע החלק והנעים של עלה כותרת של פרח, את הגאווה של אישה הרה, את הרוך של נשיקה ראשונה. תחושה זהובה של התעלות גאתה בתוכה, והיא חשה וראתה את עצמה בשדה פתוח של עשב ירוק, הרוח פורעת את שיערה. פיה נפער מעט באקסטזה. את כל אלה היא העבירה אל היצור המתפתל והפצוע אנושות ששכב מתחתיה.

לאחר שכילתה את התחושה, או שהתחושה כילתה אותה, צנחה ידה על האדמה וראשה הושפל בעייפות. היא פקחה את עיניה, שנותרו עצומות בחוזקה במשך התהליך. נוצותיו של הנשר היו בריאות ויפות. כל הקרחות המדממות שהיו פעורות בין נוצותיו התכסו שוב. עיניו, שנפגעו קשות, היו שוב שחורות ומנצנצות.
היצור קרקר בעדינות, בהיסוס, והפיק צליל מרשים ומשמח. הצליל העלה חיוך מותש על פניה החיוורות.

היא ליטפה את מקורו בהיסוס, והוא נרתע ממנה. היא קמה על רגליה בעלבון קל, והשניים הביטו אחד בשני למשך כמה רגעים. לבסוף היצור קפץ על רגליו. הוא נפנף בכנפיו הגדולות לניסיון, ואז, בתנועה גמישה וחזקה, התרומם מהקרקע ועף במעגלים סביב כמה פעמים.
ואז הוא צלל ונחת בעדינות על כתפה, טפריו מתחפרים בה בעדינות המירבית.

זה שחרר אותה מהכישוף בו הייתה נתונה, לכאורה, והיא צחקה בקול.
השאר הצטרפו אליה בעדינות, יותר מופתעים ממאושרים.

כשהביטה על גבריאל הבינה שהוא היה זה שכיבה את הנשר. הוא ניגש אליה בחיוך הקטן שבקטנים.

"עשית מעשה טוב."