מסעות אל נבחי הדימיון – פרק ראשון: אקטימל

הבוקר הגיע. קרני השמש ריצדו בעדינות על החלון, מלטפות את הזכוכית בחום וממלאות את החדר באור. הציפורים צייצו לאות שעת ההשקמה, מעירות את הילדה הקטנה ששכבה במיטתה כשהיא מהפכת מצד לצד בניסיון לחזור לשנתה. \\\"טוב, טוב, אני קמה!\\\" אמרה בנוקשות ובעדינות יחדיו לציפורים על אדן החלון. היא הסירה את כותונתה הצבעונית והפרחונית ועיינה בארון. \\\"מה אתן אומרות?\\\" שאלה את הציפורים \\\"חולצה סגולה או ירוקה?\\\" הציפורים המשיכו לצייץ ולזמר מחוץ לחלון בדיוק כשעשו קודם. \\\"אתן צודקות! היום חולצה ירוקה ומכנסיים כתומות\\\" צחקקה הילדה, תוך שהיא לובשת מעליה את הבגדים. החיוך שלה היה מאושר, מלא שמחת חיים. תמימות יפה הייתה בחיוך שמילא את פניה. נראה כאילו כלום לא יכול לשבור את אושרה.
\\\"אמנדה, את קמה?\\\" שאלה אמה של אמנדה בחוסר סבלנות. \\\"כן, אני רק מתלבשת!\\\" צעקה חזרה אמנדה לאמה שהייתה בקומה התחתונה. אמנדה רצה בהתרגשות במורד המדרגות, כמעט נופלת מרוב מהירות. היא התיישבה שליד שולחן המטבח הישן שכבר היה חבול משריטות הסכו\\\"ם ועיגולים כהים שנוצרו כששמו עליו כוס רטובה. \\\"מה כבר התיישבת?\\\" שאלה אמה בהפתעה. \\\"אקטימל!\\\" ביקשה אמנדה בקול תינוקי. \\\"את מספיק גדולה בשביל לקחת לעצמך, את מתחילה כיתה א\\\'\\\" אמרה וחזרה להכנת הכריכים לאמנדה ולאחיותיה. אמנדה פתחה את המקרר וניסתה להגיע אל המדף השני, אך ללא הועיל. \\\"אמא, אני לא מגיע, תעזרי לי!\\\" אמרה אמנדה, שוב משתמשת בקולה התינוקי. \\\"את צריכה ללמוד להסתדר לבד, אני לא תמיד אהיה פה כדי לעזור לך\\\" אמה של אמנדה נאנחה והושיטה יד אל המדף של האקטימלים. היא נתנה לאמנדה את האקטימל וסגרה את המקרר. אמנדה געמה את האקטימל, שותה את כולו בשלוק אחד. כשסיימה, אמנדה המשיכה להתארגן לקראת בית הספר. \\\"יום ראשון לבית הספר. לא לשכוח את הספר, הספר שלי!\\\" אמנדה זימרה ברחבי הבית. \\\"אם, את מוכנה לשתוק!\\\" צעקה לילי, אחותה הגדולה של אמנדה. אמנדה ולילי שנאו אחת את השנייה. \\\"לא!\\\" צעקה אמנדה והמשיכה לשיר.
\\\"כולם מוכנים?\\\" שאלה אמה של אמנדה בעודה פותחת את הדלת ומתחילה ללכת אל האוטו. אמנדה ושתי אחיותיה הלכו אל האוטו.
בהצלחה ביום הראשון בבית הספר, אם את צריכה משהו תקראי לי.\\\" אמרה מארי, אחותה הגדולה יותר של אמנדה. מארי חיבקה את אמנדה והלכה לכיתה שלה.