מסעותיי בארץ אטמרו

מכל הרפתקאותיי, את המסע הזה לעולם לא אשכח.
הייתי רק בסך הכל בן 19, ואבי הכריז שאנו נשוט בספינה מאנגליה לפורטה ריקו. "אבא, זוהי שנת 2016! מדוע שלא נטוס לשם?" שאלתי אותו.
"מרקוס, אתה הרי יודע שטיסות זה לא בטוח! ובכלל, סוף סוף נבלה קצת זמן איכות של אב ובן!" אמר אז אבי. נאנחתי ונאלצתי להסכים. אבי שנא לטוס מפני שעמיתו לעבודה, מר פטריק, היה בהתרסקות מטוס, וכמעט נהרג. מאז מר פטריק לא מפסיק לספר את הסיפור על ההתרסקות ואבי מקשיב לו, ומביע עניין רב כל פעם מחדש.
באותו יום חורפי, יצאנו אל הנמל. נפרדו מדודיי ומאמי, ויצאנו אל המסע. אלינו הצטרפו מר פטריק, אשתו ושני ילדיו בני השלוש עשרה, וקפטן טיילור, שהשיט את הספינה.
השבוע הראשון עבר בסדר, אם לא להתחשב בטומי ואליס, זוג התאומים בני ה13 (ילדיו של מר פטריק), שכל הזמן הרעישו. העברתי את זמני בקריאת ספרים ישנים שמצאתי זרוקים בעליית הגג, וחיפוש חדר שממנו לא ישמעו הצעקות של אליס וטומי.
בשבוע השני, העניינים החלו להשתבש. אם לדייק, באמצע השבוע השני החלה סופה וקפטן טיילור כמעט איבד שליטה על הספינה. ביום העשרים למסע, קפטן טיילור איבד שליטה על הספינה. הדבר האחרון שאני זוכר מאותו רגע, היו הצרחות של מר פטריק "גם שיט זה לא דבר בטוח!!"
ואז איבדתי את ההכרה.
כאשר פקחתי את עיניי, הייתי על חול צהוב וחמים. התרוממתי ומולי ראיתי מחזה מוזר למדי- אנשים עשויים מג'לי משחקים בכדור. שמתי לב שמולי גם עומד הר מג'לי צבעוני. 'מה..? איפה אני?' חשבתי לעצמי. 'האם אני בפורטה ריקו?'
לפתע חשתי רעב עז. 'היי! אולי אוכל חתיכה מהר הג'לי?' חשבתי. התקדמתי אל ההר באטיות. הושטתי את ידי את ערימת הג'לי כשלפתע שמעתי "לא! עצור!"
הסתובבתי וראיתי איש בבגדים מוזרים. האיש רץ לעברי. "אל.. תאכל.. את זה..!" התנשף הוא. "מדוע שלא אוכל את זה?" שאלתי בהפתעה.
"אתה לא מכאן, נכון אדון?" שאל האיש המתנשף. שערו הכחול דבק לפניו.
"והיכן זה 'כאן', אם אוכל לשאול, אדוני?" שאלתי את האיש.
"אתה באטמרו." אמר האיש. הוא כבר כמעט הפסיק להתנשף. "אתה מעולם האנושיים, נכון?"
'אטמרו? אך.. מקום זה לא מופיע על אף מפה.. היכן אני באמת?' חשבתי בדאגה.
"זה נכון שאטמרו לא מופיעה על אף מפה של האנושיים.. אך העובדה שאתה צועד על החול הזה מוכיחה שארצנו אכן קיימת.." אמר האיש, כאילו בדיוק קרא את מחשבותיי.
"איך אתה.." התחלתי לדבר אך האיש קטע אותי.
"בעולם שלנו לכל אחד יש יכולת כלשהי.. זה אולי נשמע מוזר אך אני שומע מחשבות.."
לא האמנתי למה ששמעתי הרגע. 'מה זה המקום הזה?!' חשבתי. הייתי נואש.