מסומן פרק תשע- "שברים של אנשים."

הראש של דילן הסתובב ולא סירב להפסיק, הוא הרגיש כאילו נמצא תלוי באוויר. חסר כל תחושה.
"דילן!" קפצה אליו ג'ייד.
היא הרימה את ראשו וסובבה אותו, בעוד היא מטה אותו מעט, כדי לחשוף את הקעקוע בשנית.
"לא חשבתי שאת תהיי זאת שתשמח לראות אותי." דילן התעשת לאטו, אך עדיין הרגיש כאילו נמצא בתוך חלום בלהות, הוא הרגיש משהו נורא שואב אותו, שהוא רוצה להפסיק במידית. אבל הוא לא יכול. הוא חסר כל כוח. סטיוארט גיחך, והתקרב אליו.
"אתה בסדר?" דילן הרגיש כאילו מישהו נעץ לו סכין ברקות, הוא ניסה להתיישב וג'יי זזה במעט בכדי לפנות לו מקום.
תמונות התחלפו במהירות בראשו, הוא עיסה את רקותיו בפחד.
הוא היה בחדר שקט, היה לו קר בגב. התחושה הייתה נוראית. הוא כבר ידע שהרגיש אותה בעבר, הוא לא ידע איך.
הוא לא יכל לזוז, והם התקרבו אליו, יותר ויותר. באיזה שהוא שלב מישהו צרח שם.
"אח." הוא לחש בכאב, הוא הרגיש כאילו מישהו דופק לו על הרקות בפטיש. הוא עדיין יכול היה לשמוע את הצרחה ההיא, היא קרעה אותו.
"איפה אנחנו?" הוא כיוון את שאלתו לג'ייד.
"זה מקום המחבוא שלה. היא אומרת שהיא חייה כאן, אבל אני לא מבינה איך." היא העבירה מבט משתהה על המערה.
היא הייתה יחסית גדולה. מידי כמה סנטימטרים סלעים בצבצו מן הקרקע והיו שם המון אמצעי רפואה, מסומנים בדגלים כתומים, עם עיגול שחור. זה היה הסמל של תנועת המורדים. דילן ידע את זה, אבל הוא לא ידע איך. ראשו הדהד בכאב כשניסה להיזכר.
"היי, בחור, אתה בסדר?" מארה התקרבה אליו, מזיזה באגרסיביות את ג'ייד.
"אני אהיה." הוא לקח נשימה עמוקה. "מה לעזאזל עשית לי?" הוא הביט בג'יי בכעס.
היא הרימה אליו גבה. "פוצצו אותנו בגללך, דביל. אנחנו באדמה עכשיו, ואין לאן לברוח. והכל בגללך. ידעתי שאסור לסמוך עליך מלכתחילה." היא נעמדה, ארשת פניה המודאגת התחלפה בשניות לכעס נוראי, שמשום מה, נראה כה טבעי על פניה.
"בגללי? את מטורפת? הם פוצצו אותי בדיוק כפי שאתכם!" הוא רצה לעמוד, אך מארה הניחה את ידה על כתפו, והיא הייתה הרבה יותר חזקה ממה שהיא נראתה.
ג'ייד הביטה בו ואחרי זה באקל, שאפילו לא שינה פוזיציה מהשנייה שדילן התעורר.
"איך אתה מסביר את זה שיומיים אחרי שאתה, בחור מסומן," היא הדגישה. "מגיע למבנה, הממשלות מגלות עליו?" היא הגבירה את קולה בעצבים.
"אני לא מסומן!" הוא התרגז. ג'יי חייכה, היא אפילו לא הבינה למה, אבל משהו בו הצחיק אותה כאשר כעס.
"אתה באמת מצפה שאני יאמין לכל ה'מחוסן' בולשיט?" היא הביטה במארה, שבשלב זה נראתה אפילו יותר מיואשת מדילן.
"אני באמת כבר לא יודעת איך לשכנע אותך, ג'ייד." אמרה בכעס.
ג'ייד גלגלה עיניים בעצבנות כתשובה.
"לעזאזל, אם אני ודילן היינו מסומנים היינו רוצחים אותך. עכשיו די עם זה." היא קמה והלכה לכיוונה של סיירה.
דילן וג'יי השתתקו, סטיוארט התיישב ליד דילן ובחן אותו.
"ג'יי, אולי תניחי לזה? אני לא חושב שדילן מסומן." הוא אמר בשקט, כאילו לא רוצה שמארה תשמע.
"זה הבעיה איתם. הם נראים בדיוק כמונו, מדברים כמונו, צוחקים כמונו, אוהבים כמונו. באיזשהוא שלב אתה מתחיל לתהות אם זה באמת חייב להיות ככה אצלם – ומאמין. אבל הכל משחק אצלם." היא לא השתדלה להנמיך את קולה כמוהו. התיישבה מולו ומול דילן. אקל התיישב מאחוריהם ועקב במבטו אחרי מארה. נראה כאילו הוא בכלל לא הקשיב לשיחה שלהם.
"אני לא כזה, ג'יי. אני באמת מחוסן, ואני יכול להוכיח את זה." הוא שלף את הסכין שהייתה דבוקה למגף של סטיוארט. ג'יי נרתעה מעט ואחזה מיד באגן שלה, איפה שהיא מחביאה את אוסף הסכינים שלה. הוא דקר את כף ידו עמוקות, דם החל לזלוג ודילן חש שוב סחרחורות נוראיות.
"מה אתה עושה?!" צעקה מארה, אקל קפץ לרגע.
היא רצה להביא תחבושות ואקל נעמד לידה בזמן שהיא ניגבה נמרצות את דמו של דילן.
"אתה לא יכול לדקור את עצמך רק כי גברת אקדחים פה רוצה הוכחה." היא התעצבנה עליו.
"גברת אקדחים? באמת? זה הכי טוב שלך?" צחקה ג'ייד, מארה בלעה חיוך.
"אקל," לחשה מארה, הוא הזדקף בבהלה. "אתה יכול להביא לי את התחבושות?" היא הביטה בו בחיוך.
"לא." ענה לה באדישות, אבל החיוך שלה רק גדל, היא המשיכה לחייך אליו בעוד הוא מתחמק ממבטה.
לבסוף הוא נעמד בחוסר רצון והלך לחפש את התחבושות.
"תודה לך." אמרה בחביבות והוא גילגל אליה את עיניו.
"אל." חסם אותה דילן כאשר היא התחיל ללפף סביב כך ידו.
"אני רוצה שהיא תראה." הוא לחש והביט בג'יי בכעס, היא רק בחנה את מארה בחשדנות, היא עדיין לא סמכה עליה, וגם כאשר היה מדובר בדילן, היא תמיד הסתכלה עליה כאשר טיפלה במישהו.
דילו נאנח וניסה לעמוד.
"היי, תיזהר! אתה עדיין חלש." היא אמרה את המובן מאליו. היא נעמדה גם כן ונתנה לו להישען עליה. הוא החל ללכת באיטיות לכיוון סיירה, כשהתקרב אליה הוא הוריד ממארה את היד ונפל במקום.
"היא בסדר?" הוא שאל בשקט, אקל התיישב שם גם הוא, מחליף מידי פעם מבטים עם ג'יי.
ג'ייד הרימה גבה כששמעה אותו וקמה במהירות, היא התיישבה לצד גופה של סיירה והביטה בה.
"לא. הפצע היה פתוח יותר מידי זמן ואני כמעט בטוחה שהוא הזדהם." היא הרימה מעט את חולצתה של סיירה וחשפה את השריטה העמוקה והמזעזעת שהייתה בבטנה, ג'יי פלטה אנקה מפוחדת ודילן מיד הביט בה.
היא נראתה כאילו עומדת לבכות בכל רגע, עיניה היו אדומות מעט והיא הורידה במהירות את ראשה לפני שגם השאר ישימו לב. דילן הביט בה בתמיהה, הוא ניסה שלא להציק לה עם מבטו, ואז הוא חייך לעצמו בפליאה קלה, הוא ידע מה היא מרגישה.
דילן העביר את אצבעותיו על התפרים הגסים.
"היא חמה." הוא נרתע מעט כאשר נגע בה.
"היא תהיה בסדר, מארה?" הוא הביט בה, טיפה מפוחד. הוא אף פעם לא זכר שהוא איבד משהו, אבל הוא ידע שהוא הרגיש ככה בעבר. משהו אבד לו פעם. משהו הלך לאיבוד ולקח ממנו חלק. וכל מה שהוא רצה זה לזכור מה.
"אני לא יודעת, היא עוברת מידי פעם מהכרה לחוסר הכרה, אז אני מניחה שהיא משתפרת."
"איך בדיוק את קוראת לזה שיפור?" אקל שאל בארסיות.
"אני מניחה שיכול להיות גרוע יותר מזה, לא?" היא הסתכלה אליו והוא מיד הוריד ממנה את מבטו, עדיין כועס.
"היא נראית נוראי." הוא אמר באדישות, מארה גיחכה.
"זה באמת באשמתי." אמר דילן, אקל הביט בו בחוסר הבנה.
"איך זאת אשמתך בדיוק? חשבתי שאתה לא מסומן." אמר אקל, הוא נראה כועס מחוסר ההחלטיות של דילן.
"אני יודע. אבל אולי הם באמת השתמשו בי." הוא אמר, מבין בסיירה בשתיקה, החזה שלה עלה וירד בתנועות מחזוריות, ונשימתה הייתה כבדה ואיטית, אך עם זאת, היא נראתה שלווה.
"הם משתמשים בכולנו." אמרה מארה בשקט. "זה מה שהם עושים עם אנשים."
"איך את יודעת? את מורדת. לכם יש חופש. בשביל זה אתם נלחמים. אלה האנשים שבערים הגדולות שעליהם אני מרחם." אמר אקל בקול יציב.
"לא ידעתי שיש לך את הרגש הזה." פלט דילן בחיוך, אקל גיחך.
"אני ראיתי מה הם עושים לאנשים. בגלל זה אני מורדת." אמרה, עצבות קלושה התגנבה לקולה.
"מה הם עשו לך?" שאל אקל בשקט, אחרי שתיקה קלה.
"הם מחקו אותי, הם מחקו אותנו." היא לחשה. "וזה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לבן אדם – למחוק אותו, למחוק את מי שהוא, את מה שהוא אוהב, את מה שהוא חווה, את האנשים שהוא אוהב, את ההיסטוריה שלו, את האופי שלו, ולהשאיר אותו ככה. נטוש. עם הצל של מה שהוא היה פעם רודף אותו. זה מה שאני מרגישה שעשו לי, וזה הורג אותי. כי אני אף פעם לא אדע באמת, מי אני, מי הייתי." היא השתתקה לבסוף, דילן רק הביט בסיירה ואחז בידה, היא עיקם מבטו בכעס,לרגע הוא רצה לקום ולצרוח, לרוץ אחריהם, להרוג אותם. להרוג את כולם, הוא הרגיש שנעשה לו עוול, ועכשיו יותר מתמיד, הוא רצה לנקום על כך.
ואקל בהה במארה, לרוב, זה היה יכול לגרום אי נעימות, המבט שלו היה חודרני ועקשן, אבל היא התעלמה ממנו בחינניות.
"בסופו של דבר, אני מרחמת על המסומנים." היא הוסיפה אחרי כמה דקות שקטות.
"אין לך מה לרחם עליהם. זה כמו שאת אמרת. הם לא אנשים יותר. הם כלי נשק, ובני אדם זה הכלי נשק הכי אכזרי שקיים." אקל אמר ועיקם את מבטו, כאילו נזכר במשהו עגום, אבל זה לא היה אפשרי.
"הצעירים והילדים בערים, הם הכי מסכנים." אמרה ג'יי לפתע, מארה החוותה עם ראשה לצידה במעט.
"איך את יודעת?" שאלה מארה, נראה כי כל דבר שיצא מפיה של ג'ייד, גם אם הוא היה נחמד, עצבן אותה באופן בלתי מוסבר.
"ראינו על זה משהו פעם בטלוויזיה." היא אמרה בכדרך אגב. "המורדים אמרו שהם גדלו בערים הגדולות לבד, חווים את החיים שלהם, לומדים בבתי ספר, ואחרי זה, כשהם מגיעים לבגרות, הם נשלחים למעבדות והופכים למסומנים." אמרה ג'יי.
"הם גדלים בשביל להפוך לכלום. לאלה מביניהם שיש מזל וקצת שכל, נשלחים למרפאות שם מלמדים אותך איך להיות חלק מבני הזונות שהופכים אנשים תמימים למסומנים. כך או כך, זה לא יוצא טוב מבחינתם." הוסיפה ולאחר מכן השתתקה. מארה הביטה באקל, הוא נראה שבור.
לפתע, דילן ראה שוב את ההבזקים, הפעם ברורים יותר.
רופאים בחלוקים לבנים.
מזרקים עם נוזל לבן וסמיך.
הוא נמצא בחדר, וקר לו בגב. עכשיו הוא הבין מתי הוא הרגיש את התחושה הזאת.
הוא לא יכול לזוז.
מישהו צורח צרחה נוראית שמזעזעת אותו עד עמקי נשמתו.
הוא מנסה לפענח את הקול, אבל אז הוא מבין.
הוא זה שצורח.