מסומן: פרק חמישי- "זמן למות."

סיירה עמדה בפתח חדר הבקרה והביטה בדילן שסירב לצאת משם.
"תתחיל ללכת כבר! אתה תסבך את שנינו." היא אמרה, היה ניתן להניח שהיא עצבנית, אבל דילן רק חייך אליה במעין התגרות שכזו וחזר להביט אל שולחן עמוס ציוד שנח לידו..
"על מה אתה מסתכל?" לחשה כשראתה על מה הוא עיקב את מבטו.
"מה זה?" אמר ונגע קלות במקלדת.
"מה לעזאזל אתה עושה, דילן?! אתה רוצה לסבך גם אותי בצרות?" לחשה והרביצה קלות בכף ידו, הוא נרתע בחיוך, אך חזר למקומו.
"זה מקלדת. אף פעם לא ראית כזאת?" לחשה בשאלה, ונשענה מעט על המחשב, היא הביטה בו בסקרנות, זו לא הפעם הראשונה שהיא ניסתה לנתח מה עומד מאחוריו. היא לא האמינה שהוא יכול להיות רע.
עיניו החומות והגדולות מנעו ממנה לחשוב עליו כל רע, ושפתיו האדמדמות ורודות, שתמיד כשראתה אותו, היו עוטות את אותו החיוך השטותי, שלא יכול לגרום שום רע. מבחינתה, הוא לא יכל לפגוע בזבוב.
"מה?" שאל בגיחוך.
"מה אתה רוצה?" התגוננה, אחרי שנוכחה לדעת כי היא בוהה בו כבר דקה תמימה.
"את בוהה בי, סיירה." אמר בחיוך, אך מהר מאוד החיוך נמחק מפניו. "את תוהה אם אני יכול לעשות את זה, נכון?" שאל.
"תוהה אם אני יכול להיות אחד מהם." הוא נאנח באכזבה קלה והיא התפלאה באיזה מהירות הוא יכול לקרוא אותה. סיירה לרגע הרגישה רע בגלל שחשבה על האפשרות הזאת. היא היחידה שמאמינה בו – אם היא תפסיק לג'יי לא תהיה בעיה לעשות לו כל מה שתרצה.
משהו בדילן תמיד היה לה כל כך מוזר, מוכר בצורה מוזרה.. לפעמים, גם אם היא לא רצתה לחשוב על זה, היא פחדה שאולי הוא היה רע פעם – אחד מהאנשים שהובילו אותה לכאן.
היא לא רצתה לחשוב על זה, אבל מצד שני אין דבר שהיא רצתה לדעת יותר.
"אמרתי לך כבר, אני סומכת עלייך. אני פשוט חושבת שכל הסיטואציה, קצת חשודה לי." אמרה.
דילן השתתק. "מה את זוכרת, סיירה?" שאל לפתע.
סיירה נראתה מעט המומה לשאלה המפתיעה, והתאמצה לחשוב על קטעים מהעבר שלה.
"הייתי עם מישהו. אני זוכרת אוויר, מצליף לי בפנים, אתה זוכר איך רוח מרגישה, דילן?" היא שאלה, והוא נענע בראשו לשלילה. "אני זוכרת מרדף, והמון יריות, והכל כל כך.. כל כך מעורפל. זה רק תחושות מעורפלות." אמרה לבסוף.
"תחושות של מה?" הוא בחן אותה, היא נראתה מעט חיוורת.
"פחד בעיקר. פחד ממוות." היא הסיטה את שיערה החום, והניחה אותו מאחורי אוזנה.
דילן חייב בהבנה, "אני מכיר את זה." הוא לחש והסיט את מבטו ממנה.
היא עיקמה את מבטה. "איך הגב שלך דילן?" שאלה לפתע, נזכרת בפצע המגורה.
"בסדר, אני חושב. עדיין כואב, אבל נסבל." הוא חייך באמיצות, והיא תהתה אם זה בכלל אפשרי, להתעלם מכאב שכזה.
"קח." לחשה והוציאה מתיקה אקדח קטן ושחור.
"מה? מה את עושה סיירה?" הוא נרתע לאחור ממראה האקדח השחור.
"את רוצה להיהרג? כי נראה לי שג'יי לא תהסס." הוא חייך, וסיירה גיחכה כתשובה. "פשוט תיקח את זה."
דילן לקח בהיסוס את האקדח והחביא אותו בכיסו האחורי.
"מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" ג'יי נכנסה לחדר והביטה בעצבנות על דילן, היא העבירה במהירות את מבטה אל סיירה ונענעה בראשה לשלילה.
"תתחיל ללכת, אני ואתה הולכים לעשות חיים." היא הוציאה את החבל מתיקה, ודילן גלגל את עיניו בעצבנות.
"התגעגעת אליי?" צחק. בזמן שג'ייד משכה אותו בכוח לכיוון אקל.
המבנה היה חשוך מתמיד, ואקל שנא את זה מאוד. הוא שנא את אותו החושך – הוא לא הבין אנשים שאהבו חושך, מנסים לעשות מעצמם משהו שהם לא, אפלים יותר, חשוכים יותר. הוא שנא את זה, את אותו החושך המעיק, ואת אותם האנשים שמתיימרים לאהוב אותו.
"מה עובר עלייך?" לחשה ג'ייד בזמן שהיא קשרה את ידיו של דילן. דילן רק עמד שם בשקט מוחלט, מנסה להתעלם מהאגרסיביות המציקה שלה, אך לא בהצלחה רבה במיוחד. ג'יי דחפה אותו מצד לצד בניסיון לקשור אותו טוב יותר, ופלטה כמה פקודות מעצבנות במיוחד תוך כדי. הוא הרגיש את החבלים הגסים חותכים דרך בשרו הכרוך והמגורה אבל בכל זאת שמר את פיו סגור ושקט.
"למה את מתכוונת?" אקל שאל אותה, משתדל לעקב את מבטו על מבטה. הוא ניסה לחייך, אבל החיוכים שלו תמיד יצאו בסוף פחות טובים מהמבטים הריקניים שלו. לפעמים הוא תהה אם בכלל קיימת אצלו האפשרות הזו, של לחייך.
או לפחות לשקר כמו שצריך, ככה שאפילו ג'יי לא תבחין.
הוא תמיד הרגיש מעט מאוים מג'יי, והוא ידע שהיא שונאת כשהוא מתעלם ממנה במבטו, או אפילו לא מסתכל עליה בצורה שמרגישה לה קצת עקומה או חשדנית – משהו שהוא נוטה לעשות. הוא שונא להסתכל לאנשים בעיניים ואם זה היה מישהו אחר לא ממש היה אכפת לו והוא היה מתעלם מבקשתו, אבל ג'ייד הייתה יכולה להפחיד אותו לפעמים, אז הוא השתדל שלא להעיק עליה יותר מידי.
"אתה יותר חיוור מבדרך כלל. זה חייב להיות שיא." היא אמרה, מסיימת לקשור את דילן ומסובבת אותו במהירות. חדר הבקרה השתולל שנית והשמיע את האזעקה וג'יי פלטה קללה מהירה בתגובה.
"תתקנו את החרא הזה!" התעצבנה.
סיירה מיהרה אליו, וכעבור דקה נפסקה האזעקה, היא יצאה מחדר הבקרה מתנשפת והתקדמה אל דילן, ג'יי ואקל.
"הם יהיו פה עוד רבע שעה, ג'ייד.." לחשה והביטה בג'יי בעיניה האפורות -ירוקות בחשש. היא השפילה את מבטה מעיניה של ג'יי והביטה בקשרים על ידיו של דילן, שהביט בג'יי וגלגל את עיניו החומות. הוא גרם לה לגחך בשקט ולבלוע חיוך בקושי – לראות אותו כבול ככה אל ג'יי גרם לה להעריך אותו מחדש, צריך עצבים מיוחדים כדי לסבול את ג'יי כשהיא עצבנית.
"טוב. אתה נשאר צמוד אליי." ג'יי הידקה את קשריו של דילן והרחיקה אותו מעט מסיירה, מתעלמת מגניחה כואבת קלה שנפלטה מפיו. היא לא הבינה למה בכלל אכפת לסיירה ממנו כל כך. הוא יכול לרצוח אותם, הוא יכול להיות ניסוי, למה סיירה סוברת בכזאת עיקשות שלא?
"איפה סטיוארט לעזאזל?" בתיאום כמעט מושלם סטיוארט נכנס אל החדר, מתנשף ומזיע. הוא רץ במהירות אל ג'יי כשבידו האקדח הלבן, אותו הוא החזיק אותו בצורה מרושלת ונראה כי הוא רק מחכה לרגע בו יוכל לזרוק אותו מעליו ולהיפטר ממנו.
"לאן הלכת? עכשיו זה לא הזמן להיעלם!" אמרה סיירה.
"חיפשתי משהו-"
"מה?" ג'יי קטעה אותו. "מה לעזאזל יש פה שאנחנו עוד צריכים?" סט' הוציא במהירות מכיסו פיסת נייר ישנה וקרועה מעט, עליה היה כתוב תאריך בגדול '14.12.15', הוא העיף את שיערו החום מעיניו בעצבנות בעוד שחזר לנשום בקצב מעט יותר נורמלי.
"העיתון.." לחשה סיירה וחייכה אל סטיוארט. "חכם מצידך." סט', שעל פניו התנוסס חיוך מרוצה, הכניס את העיתון לכיסו ואחז ברובה. הוא נזכר באותו היום בו סיירה וג'יי מצאו את העיתון, כבר אז הוא ידע שהם מפספסים משהו.
הוא שמח לדעת שהוא צדק.
"אז, מה התכנית?" לחש. ג'יי הוציאה גליל נייר ארוך מתוך תיקה ופתחה אותו.
"זה בערך המפה של חלק מהמבנה שאנחנו מכירים." אמרה ופתחה את המפה, כולם הצטופפו קרוב אל ג'יי והביטו במפה, ודילן שהוחזק קרוב אל ג'יי רק הביט בה בתמיהה.
"אתה רואה את זה?" היא הצביעה על אחד מהחדרים שצוירו במפה. כולם הביטו, למרות שג'ייד דיברה רק אל סטיוארט.
"זה הסלון, רק מכאן הם יכולים להיכנס, כי רק פה יש מערכת שאיבה, מכאן דילן הגיע." המשיכה ג'יי, אחרי שהעיפה מבט של ספק שנאה ספק בלבול אל דילן.
"וכאן," היא הצביעה על חדר צבוע באדום.
"כאן אנחנו."
"התכנית היא להטעות אותם באמצעות מערכת הבקרה, יש איזושהי דרך שבה אתה יכול לפרוץ אל המחשבים?" שאלה סיירה, אבל אפילו היא לא ידעה איך בדיוק ניתן לעשות את זה. סטיוארט אולי היה חכם, אבל מחשבים? זה היה יותר מידי בשבילו. אף אחד מהם לא קיבל שיעור במחשבים, ויש להם בכלל מזל שהם הצליחו להפעיל את מערכת ההגנה, אז עכשיו לפרוץ אליה?
"את צוחקת עליי נכון?" שאל סטיוארט, סיירה הביטה בו ברצינות מוחלטת, והוא נאנח בקול כועס.
"אני בכלל לא יודע איך הפעלנו את מערכת ההגנה!"
"כי לא אתה הפעלת אותה," התערבה ג'יי "זה היה אקל, לא?" שאלה והסתובבה אל אקל.
"זה גדול עליי, ג'ייד." לחש במתינות.
"אתה חייב לנסות לפחות!" התעצבנה סיירה, היא שנאה את האדישות המנוכרת ההיא של אקל. היא לא הצליחה להבין איך גם במצבים הכי קיצוניים, הוא מכולם מצליח לשמור על אותה האדישות.
אקל הביט בה בעצבנות, והשניים נראו כמו באמצע מלחמת מבטים כועסים. לאחר כמה שניות מתוחות, אקל נאנח וחייך חיוך ארסי ורגוע.
"בסדר." הוא התקדם אל חדר הבקרה, ג'יי עקבה אחריו, וסחבה אתה את דילן בכוח, למרבה הפתע, הוא אפילו לא ניסה להתנתק ממנה, נראה כאילו הוא השלים עם זה. רק סיירה נשארה אחרי כולם, אחרי שגלגלה עיניים בזרועות משולבות.
"קדימה." לחשה ג'ייד. אקל התחיל להקליד דברים שנראו רנדומליים למדיי בעיני דילן. האזעקה הופעלה מחדש.
"אקל יש לך בדיוק חמש דקות, אז כדאי לך למהר." אמרה ג'ייד הביטה במחשב במבט תמוהה.
"אז קוראים לך ג'ייד, נכון?" למרבה ההפתעה, זה היה דילן שדיבר.
"אני יכול לקרוא לך ג'יי? אני מרגיש שהתחברנו." ג'ייד הביטה בו במהירות, ופתחה את עיניה בעצבנות.
"או שלא. את יודעת-"
"תסתום את הפה." היא לחשה באטיות, דילן גיחך.
"נו, אקל, מה הולך?" היא ניסתה להבין מה לעזאזל הוא עושה, כיוון שעל המחשב היו אולי אלפי מסכים שונים עליהם כתובים דברים שנראו לא פחות כג'יבריש בעיניה של ג'ייד.
"הצלחתי." הוא לחש. וסגר את המסכים הקטנים עד שהגיע למסך הראשי.
"מה עכשיו?" הוא הסתובב אל ג'יי מביט בדילן, וממשיך לבחון אותו.
"עכשיו מתחבאים." היא לחשה ויצאה מחדרה הבקרה, סוחבת איתה את דילן.
"אוקיי כולם, אקל הצליח להשתלט על המערכת, אז הסיכויים שלנו השתפרו. לא בהרבה, אבל השתפרו." אמרה ג'יי, סיירה הסתכלה על אקל בהפתעה גמורה ובתגובה הוא רכן לכיוונה באותו חיוך ארסי ומרוצה והניח את ידו על כתפה. "אני כל כך שמח שאת מאמינה בי-"
"-אז עכשיו מה?" אמר דילן, קוטע את אקל בטון עצבני. ג'יי הביטה בו ברוגע מפליא.
"עכשיו צריך להתחבא. יש לנו בדיוק חמש דק-"
אף אחד לא צפה את מה שקרה, ובמהירות של מה שקרה – אף אחד לא היה מוכן כשבלי כל אזהרה הקיר השמאלי של החדר התפוצץ והרעיד את כל המבנה, מפיל את כולם אל הקרקע.
מים נכנסו ושטפו את המבנה, ולתוך המבנה נכנסה צוללת ענקית, עליה התנוסס סמל של עכביש שחור, הצוללת שברה לגמרי את המבנה ולא עצרה בתוך המבנה, היא שברה גם את הקיר השני, ועוד מים נכנסו אל תוך המבנה, מטביעים אותו לחלוטין.
הצוללת המשיכה, שוברת את הקיר, ויוצאת מהמבנה. המים נכנסו לתוך המבנה, והטביעו את כולו. דילן הרים את ראשו והבחין במים, ראשו הלם בחוזקה, תמונות עמומות נראו בעיניו, תמונות מעברו.
הוא הביט הצידה – ג'ייד שכבה לצידו, שוכבת על הרצפה ולא זזה. הוא לא ראה את האקדח שלה בשום מקום ודם החל לנזול על פניה – היא נפצעה.
הוא ניסה לקום, אבל היו מים. מים בכל מקום.
דילן תפס בכל דבר שהוא ראה, אבל כל חפץ שהוא תפס היה חד ושבור. הידיים שלו התמלאו בחתכים ודמו צבע את המים הכחולים. הוא פתח את פיו בחוסר ברירה והרגיש איך המים ממלאים את ריאותיו, מקיפים אותו יותר ויותר.
ויותר.
ויותר.
הוא ידע שהוא חייב לצאת משם אך כוח כבד מנסה להשאיר אותו מתחת למים, כאילו מנסה לחנוק אותו.
לא נותן לו לצאת.
דילן הרגיש כאילו הוא מאבד כל אחיזה במציאות. תקרת המבנה הסתובבה, והוא לא הצליח להילחם. הוא נחרד מעצם המחשבה שהוא בתוך מים והלב שלו דפק בחזקה. הוא הבחין בידו רועדת קלות, והרגיש שהפצע בגבו מפלח אותו לחלקים.
לבסוף, הוא פשוט עצם עיניים.
לכולם יש סוף, ועכשיו הגיע שלו.
"דילן!" הוא שמע את סיירה צועקת אליו, לפני שהוא איבד את ההכרה.