תגי נוודים 2

גיילן הופיע מאחורי החיילים. הוא היה נער נאה, כבן 16, עם הרבה מאוד דעות. שיערו החום היה מפוזר ועיניו הירוקות, אחת מהן לא באמת רואה בגלל קרב שארך עם חבר טוב שלו, ונפצע, הראו שהמקרה קרה ממש לא מזמן. "הנה הוא." אמר החייל לרוגאן. "ועכשיו, אם תבואו איתנו… הכל… הכל ילך חלק.. אני מקווה." החייל הרועד המשיך בדיבורו הקטוע. שני החיילים האחרים ניגשו לבני הבית, לסנדריה, לקיילי ולרובי, ואת רוגאן ליווה החייל הרועד. את גיילן הם העלו אחרון. הוא ישב רחוק ממשפחתו והשפיל את מבטו. רוגאן קילל חרישית. קיילי חיבקה את רובי, ששאל אותה כל הזמן לאן הם הולכים ומתי הם מגיעים. סנדריה בכתה בשקט. האנשים שבכפר התסכלו על הכרכרה עם האנשים המושפלים והמסכנים שישבו בפנים, מרחמים על רובי הקטן שנאלץ לעזוב יחד עם משפחתו. אנשים מלמלו: "זה לא הוגן כלפיו…. הוא כזה צעיר…. תראו את המסכן הזה…" קיילי שנאה את הרחמים האלו. היא שנאה אותם במיוחד כשהרחמים היו עליה, אבל בכללי רחמים היה דבר שנראה בעיניה פסול. אנשים מבצעים מעשה, עליהם לשאת בתוצאות, ואם התוצאות לא הוגנות, הם ימצאו דרך לתקן אותם. אין צורך ברחמים.

לבסוף נעצרה הכרכרה בשערי העץ הגדולים של האיזור. חיילים לבושי שריון וקשתות על גביהם פתחו את השערים. הכרכרה המשיכה מעט, רק כדי לצאת מגבולות האיזור, ונעצרה שוב. "למטה!" ציווה אחד החיילים, לא החייל החושש והמפוחד, אלא אחד אחר, גדול וחזק יותר. המשפחה ירדה מהכרכרה. "הגיע הזמן לסימון תגי הנוודים." הוסיף החייל ותפס את סנדריה בזרועה. רוגאן רצה לצעוק עליו, אך קיילי עצרה בעדו. "זה לא יעזור, זה רק יחמיר את המצב." היא לחשה לו. רוגאן נרגע. לאחר כמה דקות נשמעו יבבות בכי מהכיוון שאליו לקח החייל את סנדריה. רובי החל לבכות עוד פעם, וקיילי ניגשה והרימה אותו על ידיה. גיילן עדיין עמד מרוחק מכולם. סנדריה חזרה, דמעות בעיניה. על ידה השמאלית נראה ציור של זאב וירח, וחץ תקוע בזאב, אך הוא לא מת. החייל ניגש לקיילי. רוגאן שוב מיהר קדימה, אך מבטה של קיילי עצר בעדו. היא מסרה את רובי לאימה, והלכה אחריו. המקעקע חיכה ליד שולחן עץ. הוא היה גבר שעיר, עם קעקועים משונים על כל גופו. ביד אחת יכלה קיילי לראות קעקוע משונה של דוב גדול שבתוכו נמצא דוב קטן יותר ובתוכו דוב קטן יותר וכן הלאה. היא לא הבינה את משמעותו. הוא לא היה יפה, ולכן בטוח צריכה להיות לו משמעות, אחרת הוא לא היה שם אותו, אבל היא לא הבינה את המשמעות. "שבי." אמר המקעקע בקול עמוק. הוא הוציא מכשיר חד שקצהו בוער, וטבל אותו במאין דיו מיוחד. המכשיר נגע בזרועה השמאלי, ועורה צרב. דמעות נקוו בעיניה והיא התאמצה שלא לשחרר זעקה מפיה. היא לא רצתה שרובי ישמע ויבכה, שוב. הכאב צרם וזרם לאורך כל זרועה. היא עצמה את עיניה וקיוותה שזה יגמר מהר. עברו כמה דקות עד שזה נגמר, אך לקיילי זה הרגיש כמו שעות. היא חזרה למשפחתה, מוחה את הדמעות ומסתכלת עליהם בפרצוף חתום. "אני בסדר." היא חשבה לעצמה. "אין צורך להבהיל אותם." הוסיפה במחשבתה. החייל לקח גם את רובי, שצרח ללא הפסקה וגם את רוגאן, שנראה שאין לו אפילו זרזיף של כאב ביד. לבסוף לקח החייל את גיילן. הפעם, רוגאן אפילו לא זז לכיוונו. רק נתן לחייל לקחת אותו. "הוא לא הבן שלי יותר." רוגאן מלמל חרש. אף אחד לא שמע. אף אחד חוץ מגיילן, אבל הוא בחר שלא לענות. שלא להסתובב. שלא לפגוש את מבטו של אביו.