מנהרת התנים פרק 2

תהילה שכבה על מיטתה ולא רצתה להירגע עד שאבא שלה יגיד לה את האמת. אבל פתרון לא נראה באופק עדיין .
היא לא הבינה למה היא הייתה צריכה לעזוב את ביתה בהתראה קצרה שכזו ללא כל הודעה מוקדמת.
תהילה הניחה את המזוודות ליד הדלת והחליטה להיפרד מאבא שלה כי לא הייתה שום ברירה.
" אבא , אני הולכת." היא צעקה לעברו והוא בדיוק היה בחדר , שם הוא החביא את הארגז שאימא הביולוגית של תהילה השאירה אצלו כשבאה לבקש שיאמץ את הילדה בתואנה של חוסר מסוגלות מצדה לגדל אותה כי לא היה כסף בידה .
" אתה תוכל לסגור אחריי?" היא שאלה בקול רועד וידעה היטב שאין מקום לחרטות.
אם היא החליטה לעזוב אז היא צריכה להיות שלמה עם החלטתה עד הסוף.
" כן , עוד רגע." ענה אבא שלה וקם ממקומו כדי ללוות את תהילה עד לפתח הבית.
הוא התקשה להשלים עם פרידתו ממנה , ואז הוא בלע את הדמעות בכוח כדי שהיא לא תראה אותו בוכה כי הוא התבייש מאוד מכך.
" אבא ,אני אוהבת אותך ." אמרה תהילה ברגש ודווקא כשחשבה שהיא תוכל להיות חזקה ליד מישהו שהיה כמו אבא שלה וגידל אותה למרות הקושי שהיה לו לספר לתהילה לגבי האמת שממש אחרי השקיעה היא הופכת לחצי תן , חצי בן אדם.
כמה שהוא ינסה לברוח מזה , לא משנה מה האמת תצא יום אחד לאור.
" גם אני , מתוקה!" אמר אבא שלה קצת בעצב וניסה להשתלט על הקול שלו כי הוא לא רצה שתהילה תחשוב שהוא בכיין , " גם אני." הוא אמר עם חיוך וניגב את הדמעה הקטנה שירדה על לחיה. היא שמעה אותו אומר וכמעט התמוגגה לשמע קולו שהיא לא תשמע עוד כי היום היא עוזבת את הבית שהיא גדלה בו כל השנים הללו.
תהילה שוב נעצרה במקום כשהיא מורידה את ראשה כלפי מטה ומגלה שלמרות הכול הפרידה קשה לה יותר מכול, היא ניסתה להדחיק את כל מה שהרגישה לשווא בתוך הבטן עמוק עמוק.
היא רצה אל אביה וחיבקה אותו שוב , הפעם היא לא רצתה שהחיבוק הזה יגמר אף פעם.
אבל היא ידעה היטב שאת אבא שלה היא לא תראה יותר בחייה , כמה דקות אחרי שהיא יצאה לדרכה כשהיא מנסה בכל כוחה לנשום כמו שצריך ככל יכולתה.

-שנה מאוחר יותר-

תהילה עמדה מול הקבר של אביה המאמץ עם דמעות בעיניים .
היא לא האמינה שהתנים רצחו אותו , בכל מקרה היא לא תוכל לדעת שום דבר אודות עברה. עכשיו לא נותר לה למה לקוות כי החל מהרגע הזה היא מחויבת לדאוג לעצמה בלבד.
לא משנה כמה הדרך קשה , יהיה עליה להתמודד כי ככה אלה החיים. לא היה לה לאן ללכת , היא ניצבה על מקומה כאשר היא מלטפת את התליון בצורת חצי השמש שהוריה המאמצים נתנו לו ביחד.
זאת המזכרת האחרונה שהייתה לה מאבא שלה , רק עכשיו היא הבינה למה הוא שמר את הסוד הזה אצלו ולא סיפר לה שום דבר כל השנים הללו.
היא רצתה לדעת עכשיו מה הסוד הזה שאבא שלה פחד לספר לה , היא חשבה כל הזמן הזה שהוא לא לטובתה בכלל .
היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תעצור עד אשר היא תגלה את האמת, אומרים שהמטרה מקדשת את האמצעים.
אז אולי במקום לשבת פה ולהתאבל עד כמה החיים יכולים להיות קשים היא תתחיל את המסע החדש שלה זה עתה.
תהילה צעדה מבית העלמין היישר אל השביל שמוביל למקום שהיא בכלל לא מכירה .
בדיוק אז הייתה שקיעה , והיא התחילה להרגיש קצת מוזר כאילו היא הופכת להיות מישהו אחר.
תהילה הפנתה את מבטה היא ראתה שהיא הפכה פתאום לחצי תן , חצי בן אדם.
היא לא יכלה להאמין למראה עיניה , היא חשבה שהיא טעתה.
אבל היא הבינה שאבא שלה אולי התכוון לסוד הזה שקשור עם השקיעה של הלילה.
אוי השקיעה הזאת אכן קשורה אליה אם כן לא קל היה בעבורה לגלות זאת בבום.
תהילה הרגישה כאילו החיים שלה מתהפכים בבת אחת , כאילו לא מספיק לאבד בן אדם שהיה כמו אבא בשבילה, היא גם עכשיו מגלה את הזהות האמיתית שלה.
היא עזבה את העיר כי התכוונה לחזור לכיוון הבית של ההורים המאמצים שלה.
גם אם זה נכון , היא לא רוצה להאמין שהיא חלק ממשפחה של תנים.
" תהילה!" היא שמעה קול כלשהו מעבר להרים , אבל החליטה להתעלם ממנו והמשיכה בדרכה כי היא חשבה שזה סתם שטויות.
" תהילה!" שוב הקול הזה , שעיצבן אותה , היא לא הכירה אף אחד בעיר המוזרה הזאת שנגלתה פתאום באמצע שום מקום.
כאשר תהילה הסתובבה לעברו , היא קפצה ממקומה בבהלה גלויה .
" זאת את שקראת לי?" שאלה תהילה בחצי הלם , בחצי ספק כאילו רצתה להאמין שזה רק חלום.
" ברקת בשבילך!" אמרה בחיוך חמוד ודיברה אל תהילה כאילו היא הייתה חברה טובה שלה.
" אנחנו?" ענתה בטון מהיר והסתכלה עליה כאילו היא נפלה מהירח , " אני לא מבינה מה את רוצה ממני.." אמרה תהילה באדישות.
" תהילה , אני יודעת מי את בבירור ושמעתי שאבא שלך נרצח על ידי התנים , אנחנו חולקות את אותו גורל את חלק מאיתנו.." היא אמרה בשמחה .
תהילה שלא הבינה מי זאת הנערה הזאת ולמה היא הייתה קשורה לאבא שלה , התעלפה במקום.