ממלכת RTY: בדרך ל- QWER

כן, אני יודע…
אני יודע שכל זה לא הגיוני; אבל אין לי מה לעשות, זה קרה. קרה לי דבר חד-פעמי, שאני בטוח שלא יקרה לי יותר לעולם. אני לא יודע מה הייתי מעדיף: שהכול יישאר כמו שהוא, או שיקרה לי הדבר הכי הזוי בעולם! מצד אחד, אם הוא לא היה קורה, הייתי נשאר כמו אז, במילה אחת: משועמם. אבל מצד שני, אם הסיפור הזה באמת קרה , היה לי את הדבר שישנה אותי לכל החיים, או שבעצם – למעשה – הוא כבר שינה אותי. ובדיוק בגלל זה אני כותב עכשיו את הסיפור הזה, הסיפור האמיתי הזה שלי.
בקיצור, קוראים לי איתן, ואני גר בכפר קטן השוכן ממש ליד הים. יש לי כלב ממש מתוק ואני ממש אוהב אותו, אני קורא לו בפור, אבל כולם במשפחה שלי קוראים לו סתם 'הכלבלב'. למען האמת, הוא באמת כלב ממש קטן! כולם אומרים במשפחה שאני ממש מדושן עונג (מאושר, מלא שמחת חיים) וחולמני, רק בגלל שאני מתלהב מזה שהכלב שלי , בפור, יודע לדבר. אה… וכן, לדבר עברית – אם לא הבנתם אותי.
כן, אני יודע שזה ממש נשמע לכם מוזר, אבל באמת שזאת האמת ! אני תמיד מדבר איתו. אני בטוח שאתם עכשיו שואלים את עצמכם: למה המשפחה לא האמינה לי? ובכן… גם לי זה קצת מוזר: בפור מאוד ביישן, וליד המשפחה שלי הוא שותק, אפילו לא נובח. רק לידי הוא מדבר חופשי. טוב , אני חושב שעשיתי לכם הקדמה קצת ארוכה (מה? אתם חייבים להכיר את עצמי ולהבין מי אני בכללי, עוד לפני שאני מספר את הסיפור שלי. נכון או לא?!), אז הנה; עכשיו אני מתחיל את הסיפור שלי:
הכול התחיל ביום ראשון , אני משער שסביב השעה שתיים בצהריים. יש לי מן מנהג כזה עם בפור, הכלבלב שלי, כל פעם שאני חוזר מבית הספר, לרדת לים לשחק איתו. גמרתי את הלימודים בערך בשעה אחת וחצי, וכמובן – חזרתי הביתה לשחק עם בפור. לקחתי כדור קטן מהבית ומסרתי לו. באותו הזמן, בפור סיפר לי שהיה לו מאוד משעמם להיות לבד בבית בלעדיי, ושהוא כל היום חיכה לי.
ולבסוף – מה שהכי ריגש אותי באמת, שהוא אמר לי לסיום שהוא הכי אוהב אותי בעולם. מרוב, לא יודע ממש איך להגדיר את זה, נגיד 'סחרור' מסרתי לו קצת עקום, והכדור עף על הסלעים, לכיוון הים. כנראה שבפור רצה מאוד להוכיח את עצמו, כמה הוא היה עושה נותן בשבילי, עד שהוא לא חשב פעמיים וקפץ אל כיוון הסלעים. כמובן שצעקתי אליו מיד: "בפור! בפור! חזור הנה," אך בפור לא הקשיב לי והמשיך בדרכו. אל תבינו אותי לא נכון, בפור ידע תמיד להבין אותי ולהקשיב לי, הוא תמיד היה טוב אליי, הוא הכלב הכי מתוך בעולם.
"בפור, בבקשה ממך!" המשכתי לצעוק אליו. זה לא קרה לי מאז ומעולם! חשבתי לעצמי. כמובן שלא ממש הספקתי לחשוב באותו הרגע, ומיד רצתי לכיוון הסלעים.
ראיתי באותו הרגע את הכדור בקצה הסלע שהיה הכי קרוב למים, אז מיד צעקתי לכלב: "בפור! בוא הנה! עזוב את הכדור, נקנה חדש!" אך כנראה בפור לא היה קשוב אליי. הכלב עמד על סלע גדול יותר מהסלע עליו היה הכדור הקטן, ולמעשה, בשביל שהכלב יוכל להחזיר את הכדור בפיו, היה מוכרח לקפוץ קפיצה כה עזה , עד שהיה עומד על הסלע הקטן ובקצהו הכדור הקטן. עקב כך שבפור כנראה אינו שמע את דבריי, ירדתי בזהירות רבה אליו.
אך לפתע, בפור העיף אליי מבט קל וראה אותי בדרכי אליו. הוא בן רגע נלחץ, ומיד בלי לחשוב, קפץ לסלע … ונפל לתוך המים.
"לא!!!" צעקתי. הרגשתי באותו הרגע, שהלב שלי התפרק למיליון חתיכות.
הבנתי שבפור הוא הלב שלי; בלעדיו אני לא יכול לחיות. מיהרתי לרדת בין הסלעים, חלקם גדולים וחלקם קטנים, ורק התפללתי שבפור יחזיק מעמד עד שאבוא אליו. באמצע ירידתי לים, התגלגלו מלמעלה כמה אבנים קטנות, שלמעשה, הפריעו לי קצת בירידה; אך לא עניין אותי כלום וחשבתי רק על דבר אחד: להציל את בפור!
"בפור! בפור!" קראתי בזמן שירדתי מבין הסלעים למים. "איפה אתה?"
הייתי ממש לחוץ באותו הרגע, וכשהגעתי לסלע הגדול, מיד קפצתי לתוך המים. ראיתי את הכול ממש מטושטש, אך ידעתי שאם אראה משהו שהוא לא כחול, זה הכלבלב הכי מתוק בעולם שלי, בפור. אני שחיתי ושחיתי במהירות רבה (כמובן שאני יודע לשחות, בגיל 10 למדתי), וחיפשתי את בפור. עברו כבר איזה שתי דקות! חשבתי, בזמן שהייתי כל-כך לחוץ. רק שהוא ישרוד! בבקשה…
לאחר כמה שניות ארוכות של דממת עולם, איתן הוציא את ראשו מתוך המים והסתכל סביב סביב. אך הכול היה רק מים, מים ומים. שיט! אפילו את היבשה כבר עברתי! אני אבוד, חשב פעם נוספת. זהו, איבדתי את הכלב שלי! אני לא יוכל להמשיך לחיות כך, עם כל רגשות האשם האלה, אני רוצה את בפור!
לפתע שמע קול כלבלב קטן נובח קלות בשקט.
"בפור!" איתן צעק בשמחת חיים, וכשראה אותו בעיניו, התלהב עוד יותר, בזמן שהרים אותו מתוך המים.
"הנה אתה! וגם סוף-סוף, פעם ראשונה היית במים! כל הכבוד! מגיע לך ציון לשב"ח! אני כל-כך אוהב אותך !" אמר וחיבק את בפור, הכלבלב הקטן והמתוק שלו.
"גם אני אותך, מאוד." השיב הכלב.
נו בטח, אמרתי לכם שהוא מדבר. כמובן שאני מספר לכם את הכול עכשיו, אבל נשבע לכם שהוא מדבר באמת… טוב, הבה נמשיך את עלילות סיפורי. "בוא נשחה קצת, רוצה?" אמרתי, ואז הסתכלתי מאחוריי והייתי פשוט מאושר. "הי, הנה היבשה! בוא מיד נחזור לשם!"
"רק שנייה, הסתכל לשם." אמר הכלב, בפור.
"מה?" שאלתי.
"לשם, ליבשה!" בפור השיב.
הסתכלתי לכיוון היבשה, והצלחתי לראות מרחוק את הכדור הקטן על הסלע. "הבאת את הכדור!" קראתי בהתלהבות כדי שבפור ישמח.
"אני לא מאמין! אתה כל-כך אלוף! בפור, אני הכי אוהב אותך בעולם!"
בפור חייך אליי בחזרה.
"טוב, בוא נחזור הביתה!" אמרתי לו, והתחלתי לשחות בחזרה.
אחרי ששחיתי די הרבה זמן, הרמתי את ראשי מתוך המים (אל תדאגו, בפור היה איתי כל הזמן, מוחזק על הידיים מחוץ למים! לא לפחד, זה לא מה שאני הולך להסביר לכם עכשיו…), ותנחשו מה גיליתי… הייתי עם בפור במקום שונה לגמרי, במקום אחר לגמרי ממה שאנחנו רגילים. הייתי בתוך נהר יפהפה, ומסביבי, התבוננתי והייתי באותו הרגע בטוח-בטוח, שאני ובפור בתוך ממלכה. פקחתי את עיניי. הדבר הראשון שראיתי הוא את השמיים התכולים ללא העננים, שנפרשו לנגד עיניי. אני לא האמנתי. הדבר הראשון שבדקתי, זה כמובן, איפה בפור. למזלי, הוא היה לידי, ביד. מה קרה לי? איפה אני? זאת המחשבה הראשונה שעלתה במוחי כשפקחתי עיניי, למרות שידעתי שלא קרה לי כלום, ואני חי ובסדר גמור. אך עדיין, לא יודע, כנראה התת-מודע לא הבין את זה, וזה הדבר הראשון שעלה לי בראש …
טוב, רק שתבינו אותי, אני ממש בדיוק הרגע צריך ללכת, אז אין לי כוח לכתוב לכם עם ממש הרבה תיאורים ולכתוב מילה במילה מה שקרה לי, אז אני אסכם לכם עכשיו ממש בקצרה, ואולי אני אמשיך לכתוב את עלילותיי בפעם אחרת. בסדר? טוב, בשבילכם, אין לי בעיה.
אני אמשיך, אבל עם פחות תיאורים: לאחר שעליתי מהנהר לחוף, ראיתי ממש מרחוק מן סוג של ארמון כזה, בצבע כחול. מעבר לשם ועד לשם, לא היה כלום! פשוט כלום! הדבר הראשון שעלה במוחי זה, כמובן, לבדוק מה זה המקום הזה, ולבדוק מה יש שם. המחשבות הדהדו במוחי, ולא ידעתי מתי הן יעצרו. בפור אמר לי כל מיני דברים, והיה אפשר להבין ממנו בבירור שהוא היה ממש לחוץ, ת'אמת, עד עכשיו אני אפילו, עדיין, עוד לא יודע למה…
כעבור כשעה וחצי (אני מסביר עכשיו ממש בקצרה, זה ברור?!) של הליכה עד שאני לפחות רק יתקרב, לפתע שמעתי מישהו מדבר אליי: "הלו," הקול היה חלש אך ברור מאוד, "מי אתה? מה אתה עושה כאן?" לקח לי כמה רגעים טובים להבין מי מדבר אליי, ואם אתם חושבים שאחר כמה רגעים הבנתי, טעיתם ובגדול!
הקול המשיך לפנות אליי; "נו, מה קרה שאתה לא עונה לי? מה פתאום שתקת? בלעת את הלשון?" רק אחר די המון זמן (לפחות כך זה הי אז, ביום ההוא, בשבילי) הבנתי מי מדבר אליי. פתאום הוא אמר: "אתה – שם למעלה!" ואז רק הבנתי, שבעצם מי שמדבר אליי, הוא גמד.
כן, כן, אני יודע שאתם חושבים שאני קצת משוגע, אבל כל מילה אמת. דיבר אליי גמד!
המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי באותו הרגע, היה "מה?" וזהו.
בקיצור, הגמד לאחר-מכן הסביר לי, כי המקום בעצם אליו אני רוצה להגיע, הוא ארמון המלוכה, שאליו לא ניתן להיכנס אליו ללא אישור מתואם מראש. כששאלתי אותו איפה אני, הוא ענה לי: "הכול בסדר? מי אתה בכלל? מעולם לא ראיתי אותך בעבר. אני חושב שאתה קצת משוגע!" והלך.
נותרתי חסר-מוצא ובעיקר אבוד. אך פתאום הרגשתי צורך עז לעצום את העיניים ולחלום. חלום אחד… בבקשה שהחלום הזה יתגשם… ובלב, ביקשתי שאני אחזור הביתה. מה אתם חושבים שיקרה? שאני אחזור הביתה?
כל מי שחשב שאני אחזור, טעה.
פקחתי את עיניי, וראיתי שאני באותו המקום, שום דבר מיוחד מזה לא קרה. זה היה ברור, חשבתי לעצמי. מה פתאום שאני אחזור הביתה? איזה שטות! למה שהחלום הזה יתגשם? סתם ככה? מצד שני, למה הרגשתי פתאום צורך עז כל-כך לעצום את העיניים? אולי בעצם, התת-מודע שלי מבין שכל זה חלום ופשוט לא הגיוני, אז אולי גם זה יגשים עוד דבר לא הגיוני, שאני אחזור הביתה? בדיוק כמו שאני הגעתי הנה! בקיצור, לא וויתרתי והלכתי שעות על גבי שעות, בדרך לארמון המלוכה הכחול ההוא. זה מה שחשבתי, שנראה לי הכי נכון לעשות. כשהגעתי לשם, דפקתי על הדלת שלוש פעמים. לא היה קול עונה. דפקתי שוב. לפתע גמד פתח את הדלת.
"שלום," אמר הגמד. "מי אתה? מה אתה רוצה?"
"אפשר לשאול איפה אני בדיוק?" שאלתי את הגמד. "ואיך בדיוק חוזרים הביתה?"
"אתה בממלכת RTY," ענה במהירות, "ולאן בדיוק אתה רוצה לחזור?"
"מה זה המקום הזה?" שאלתי.
"ובכן, זהו ארמון המלוכה." ענה בחריצות.
"אפשר להיכנס?"
"יש לך אישור?"
"לא."
"אז לא!" אמר הגמד וסגר את הדלת.
"עכשיו אני באמת אבוד…" חשבתי בקול. כעבור זמן מה הגיע אליי יצור קצת משונה, הדומה יותר לדוב פנדה. לא האמנתי כשהוא דיבר אליי. "שלום, אני רואה שאתה צריך עזרה." אמר הדוב פנדה.
"ואתה בהחלט צודק," נפלט לי.
"מאיפה אתה?"
"אני מהעולם הרגיל!" עניתי.
"אז מה בעצם אתה רוצה?" שאל הדוב.
לא האמנתי שזה באמת מה שהוא שאל אותי. אם הוא מבין שאני צריך עזרה ואני אומר לו שאני לא מכאן, מה פתאום הוא שואל אותי מה אני צריך? אבל אז הוא המשיך את דבריו: "אתה רוצה לחזור הביתה? לעולם שלך?"
"כמובן, זה ממש חשוב לי. אני בכלל לא יודע איך הגעתי לכאן." עניתי לו במהירות. רק שתעזור לי! חשבתי. "יש לך דרך לעזור לי?" שאלתי אותו בנוסף.
"אני הייתי ממליץ שתחפש את הספר המיוחד. בו כתוב על כל הדברים בעולם, ובטוח יהיה כתוב בו גם את הדרך חזרה הביתה. בהצלחה!" אמר הדוב פנדה.
"איזה ספר?" שאלתי במרץ רב.
"קוראים לו "QWER", תחפש אותו במקום הזה." הדוב אמר והצביע על ארמון המלוכה. "הוא בטוח נמצא שם," המשיך הדוב. "טוב, אני חייב למהר, אז שיהיה לך בהצלחה, כן?"
"תודה רבה לך!" אמרתי לדוב פנדה החמוד, שבלעדיו הייתי נשאר שם תקוע עד היום.
"אין בעד-מה, רק תיזהר מהמכשפה!" אמר הדוב ונעלם.
"איזו מכשפה?" תהיתי לעצמי. טוב, לא משנה. נראה-לי שהוא סתם התבלבל. אבל השאלה עכשיו היא: איך אני אכנס לארמון המלוכה??? דפקתי על הדלת פעם נוספת. עקב כך שלא פתחו לי, לא הייתה לי ברירה אלא לטפס במעלה הארמון עד לגג ומשם לרדת להיכנס דרך איזשהו חלון שיהיה פתוח. זאת האפשרות היחידה שתהיה לי. עליתי במעלה הארמון, ונאחזתי שם בשפיץ כלשהו. לקח לי ממש ממש הרבה זמן, אך לא הייתה לי ברירה. כעבור כחצי שעה שעליתי, או לפחות הרגשתי שזה לקח בערך חצי שעה, הגעתי.
נכנסתי לארמון דרך החלון הפתוח. היה שם חדר מפואר למדי, אך הלא היה בו שום ספר. יצאתי ממנו והלכתי לאורך המסדרון. להפתעתי, פתאום נשבה רוח ממש חזקה בארמון. מיהרתי לרוץ והגעתי לחדר ריק, עם שטיח אדום, באמצע שולחן ועליו ספר. היה כתוב עליו בגדול: הספר המיוחד QWER.
כמובן שהחלטתי לפתוח אותו. הספר היה די עבה, וכשפתחתי אותו לא האמנתי. יצאה מתוך הספר מכשפה שחורה, שצעקה עליי: "לא כל-כך מהר! אתה חושב שזה כל כך פשוט לפתוח את הספר? הוא ממש מוגן!"
"מי את?" הלכתי לאחור, ומעדתי.
המכשפה השחורה התקרבה אליי. "כולם קוראים לי 'המכשפה הרעה', אבל שמי האמיתי הוא 'המכשפה השחורה', ומי אתה, אם יורשה לי לשאול?"
"אני… איתן." גמגמתי. "מה את רוצה ממני?"
"השאלה היא מה אני לא רוצה ממך… אני לא רוצה שתפתח את הספר הזה?"
"למה? מה אכפת לך?" תהיתי.
"כבר שנים שאני מגנה עליו, ועכשיו אתה תהרוס לי? לא ולא!" ענתה המכשפה בנחישות, בזמן שנעמדתי מולה.
"את מגנה עליו ממה?" שאלתי.
"אם אתה תסתכל על הספר הזה, אני אמות." אמרה המכשפה.
"למה שתמותי?"
"כתוב כאן איך הורגים מכשפות רעות," היא ענתה לי. "ואני לא רוצה למות!"
"אבל את רעה בגלל שאת לא מראה את הספר לאנשים שבאמת צריכים אותו, לא בשביל להרוג אותך." הסברתי לה, "אם את תראי לי מה כתוב בספר, את תהיי טובה, ואז אף אחד לא יהרוג אותך! ברור?? ובכן, אני מבטיח לך!" אמרתי.
"אוי, אתה בהחלט צודק!" אמרה המכשפה, והשתתקה.
"אז תראי לי את הספר? אני רק רוצה לדעת איך אני יכול לחזור הביתה, והדוב פנדה אמר לי שכתוב כאן הכול."
"והוא בהחלט צודק." אמרה המכשפה ונעלמה מעיניי.
לאחר כמה דקות שקטות החלטתי לעיין בספר. פתחתי אותו באיזשהו עמוד, והתחלתי לקרוא. פתחתי את הספר בעמוד הלא-נכון. חזרתי לעמוד הראשון וחיפשתי בתוכן העניינים. לא היה כתוב שם דבר על חזרה או להגעה למקום אחר.
ולכן, האפשרות היחידה שהייתה לי היא לבדוק מה רשום בהקדמה. היה כתוב שם כך:

שלום לכם, קוראים נכבדים!
אם החלטתם שאתם חייבים לקרוא את הספר, ולא סתם, אני בטוח שאתם הגעתם לספר הנכון!
ברוכים הבאים לספר המיוחד – QWER, ואני בטוח שאתם תמצאו את התשובה למה שאתם מחפשים.
נתחיל מדברים בסיסיים שאתם צריכים לדעת:
1. הספר צריך להיות במקום לא מואר ולא חשוך – ועם קצת רוח נושבת. בקיצור – הספר אינו יכול להתקיים במקום אחר. קראתי את זה ונעצרתי. רק שהספר לא יהיה במקום אחר, אחרת אני באמת אבוד!!! חשבתי והחלטתי לקרוא ברפרוף הפעם, כמה שיותר מהר.
2. אם אתם צריכים לחזור למקום שממנו באתם, אתם צריכים לעצום עיניים, לחשוב על הדבר שאתם מאוד רוצים (לחזור) – ואז להגיד את המילה האחת והיחידה: QWER, מוטב לבטא את האותיות כראוי, ולא להגיד מיד את המילה.
בהצלחה שיהיה לכם!

ואז נעצרתי מקריאתי.
עשיתי כשהיה כתוב בספר: עצמתי את עיניי, חשבתי חזק-חזק בלב שאני אחזור הביתה, ולאחר-מכן אמרתי את האותיות: QWER. לא פתחתי מיד את עיניי. לאחר כמה שניות ארוכות של דממה, אמרתי בלב שוב ושוב QWER, בבקשה שאני אחזור הביתה, ואז הרגשתי שיש רוח הנושבת עליי, ואז פקחתי את עיניי.
הייתי בגינה, בבית שלי, עם בפור.
בפור זרק אליי את הכדור הקטן ואמר לי שהוא מאוד אוהב אותי, אמרתי לו כך בחזרה וחיבקתי אותו חזק-חזק. כאילו לא היה ולא נברא כל מה שקרה לי.
אחר כך אמא שלי באה אליי החוצה וקראה לי לאכול ארוחת צהריים, ואחרי שאכלתי – מיד הלכתי לכתוב את כל מה שקרה לי, כי פשוט הרגשתי צורך.
הכול באמת קרה! אתם חייבים להאמין לי!
למרות… שאני ובפור לא סיפרנו כלום לאף אחד… אני כותב את זה עכשיו לאחר שבוע שלא כתבתי, לראות אם קורה לי עוד דברים או לא, ומסתבר שלא! הכול חזר להיות רגיל וטוב והכול מצוין!
אבל אני מחליט בכל זאת לכתוב לכם את זה: לבסוף, הסתבר לי (כך בפור אמר לי, כנראה הוא הבין את זה בזמן שקראתי את הספר, ורק אחרי זה הוא הגיע איתי הביתה… אתם יודעים בקיצור מה קרה) שהמכשפה הרעה הייתה מאוד טובה לבסוף, ואפילו כפרה על מעשיה!
בגלל זה אני לא יודע אם הייתי מעדיף את כל ההרפתקה הזאת או לא. מה אתם אומרים?

– הסוף —