ממלכת טאווה – פרק 6: הטוב שבאדונים חלק ג'.
"האם שמעת את אשר הודעתי בשמי הממלכה?" שאלה לוסיאל, בוחנת את ברהנו מכף רגלו ועד ראשו, גלימתו נשארה כשהייתה, חומה כחול הנשאף ביום חורפי, ועליה שרטוטים עדינים של סימנים קלטים, צבועים בשחור.
"אכן שמעתי, אך לא הצלחתי למצוא את מה שביקשת לו, לוסיאל." ברהנו היה הקוסם היחידי שקרא ללוסיאל בשמה הפרטי, והיא חיבבה אותו על כך. "לא הצלחתי למצוא את אותו האדון עליו כולם כאן מדברים." הוא הוסיף, וגירד את קרקפתו. לוסיאל נאנחה ביאוש.
"אם כך, נצטרך לחפש את המלך." הגיעה להחלטה.
"למה הכוונה? הלא נפגשת איתו רק עכשיו?" ברהנו הביט בה מבולבל.
"לא, כי עם בנו, הנסיך." אמרה לוסיאל החלה לבחון את סביבתה, המגדל נישא מעלה וגרם המדרגות אינו נגמר, עד שלבסוף לוסיאל הצליחה לקלוט בעיניה דלת סתרים, עשויה מעץ.
"מוזר הדבר." לחש ברהנו, "הלמה לא ירצה מלך העיר לראותך? קוסמים תמיד היו חביבי המלכים." אמר.
"לא עוד, עיר בני האדם השתנתה, בדיוק כמוך ברהנו." בקולה של לוסיאל נמצאה נימת ספק.
"למה את מתכוונת, לוסיאל? האם שכחת? לא עוד עוסק אני בקסמים אפלים מעין אלה." מיהר ברהנו להגן על עצמו, ללא סיבה. לוסיאל ידעה כי ממזמן נגאל ברהנו מכל מעשיו האסורים, וידעה כי לא עוד יקרא 'ברהנו האפל', אלא רק 'ברהנו' כי כמו כל אדם וחיה על פני הממלכה, גם הוא טעה, אך הוא היה חכם מספיק כדי לחזור בו מטעותו.
"אני יודעת ברהנו, לא לכך התכוונתי." לוסיאל לא מיהרה לענות לו.
"מסיבה לא ידועה, הארמון הזה מתאמץ מאוד לשמור על דבר מה- ברהנו." אמרה לוסיאל ושינתה את אופי השיחה.
"למה הכוונה?" הוא הסתכל עלייה, אך היא רק הביטה באותה הדלת שהצליחה לקלוט בעיניה. מתוך חשש כי אם תסיט את עינייה, הדלת תעלם.
"הבט." לחשה והצביעה על הדלת שהייתה ממוקמת בהמשך גרם המדרגות, וכמעט ולא נראתה.
"ומה עכשיו?" שאל ברהנו.
"עכשיו אנחנו מוצאים את המלך, חדל דיבורים. אודיין מתקרב לכאן." סיכמה לוסיאל והחלה לעלות במעלה המגדל, כשברהנו דובק מאחוריה בסקרנות, הם המשיכו לעלות, כמה שנראה כמו מיליוני מדרגות, עד שהגיעו אל אותה הדלת החומה שנצבעה מחדש, והדבר היחידי שהסגיר את עצם היותה שם היה חלק קטן ובודד שלא נצבע והצליח להראות בעיניה של לוסיאל. לוסיאל העמידה את המטה השחור שלה, שבראשו הייתה אבן כחולה וזוהרת שתאמה מאוד לגלימתה הכחולה והעדינה, ונקשה בדלת.
"זה קסם." לחשה לוסיאל.
"קסם?" מיהר לענות ברהנו, "אך בקאנאיי אין קוסמים!"
"משהו רקוב מתחת לאדמות העיר, ברהנו, האמן לי." לחשה לוסיאל.
"ఓపెన్" לחשה לוסיאל, והאבן שבקצה המטה הוציאה פרץ אור שפגע בדלת וחשף משפט שנכתב בשפת הקליספאור הישנה: "మాత్రమే అధికారం క్రాసింగ్ రహస్య తలుపులు తెలుసు."
"רק המורשים למעבר ידעו את סוד הדלתות." אמר ברהנו, ועבר באצבעותיו על החריטות הישנות, בעוד אלה נעלמו למגע ידיו.
"מה זה אומר?" שאל ברהנו.
"זה אומר שיש עוד קוסם בקאנאיי." לחשה לוסיאל.
"ומהו סוד הדלתות?" שאל. פניו נישאו מעלה, מחפשות את עוד דלתות.
"זאת חידה. סוד הדלתות היא מעשייה ידועה בבתי המלוכה." לוסיאל הביטה בדלת בכובד ראש. "רק בבתי המלוכה."
"רק המורשים…" לחשה לוסיאל, ואז חייכה.
"רק בעלי דם מלוכה יוכלו לעבור כאן.." אמרה לבסוף.
"אפשר לשבור את הקסם?" שאל ברהנו, מביט על הדלת בכעס, כאילו מנסה לפתוח אותה אך ורק בעזרת מבטו המעוצבן.
"הקסם נסגר ע"י קוסם אפל, ורק קוסם אפל יוכל להסיר.." לוסיאל נשאה את עינייה בתקווה לברהנו.
"קוסם אפל? האם יש בלבך את האומץ להאשים אותי?" מבטו שידר עצב עמוק, ידע הוא כי כל הקוסמים חושבים רעות עליו.
"אל לך לטעות כמרבית נחותי ההשכלה, ברהנו. התכוונתי לקוסם אפל אחר." היא לקחה נשימה עמוקה, ידעה כי עוד דרך ארוכה לה עם ברהנו.
"כמו מי? מי עוד עוסק בקסמים אפלים?" שאל ברהנו, מגרדבראשו.
"אודיין." קול זר נשמע מגרם המדרגות, לוסיאל מירה להרים את המטה שלה, וכך גם ברהנו.
אך לא תקפו, מתחתם היה לא אחר מאשר אדון- לילה, שיערו שחור כפחם ועיניו ירוקות כדשא בריא בארצות מאושרות.
"ומי אתה? ומה לך כאן?" שאל ברהנו במהירות, לוסיאל חייכה והורידה את המטה שלה.
"זהו הטוב שבאדונים." חייכה.
"קראו לי ג'אנייה." הוא קד קידה עמוקה.
תגובות (0)