ממלכת טאווה – פרק 6: הטוב שבאדונים חלק א'.

השמ' היוקדת חגה מעל שמי טאווה בזמן שלוסיאל קוסמת השבעה, רכבה במתינות על גבה של הדרקונית ראדוקה, רוח חמימה שלא כטבע מזג האוויר בחודשים אלו, הנעימה את פניה של לוסיאל, אך למרות הנעימות, לוסיאל חשה חרדה וקור. ידעה היא כי פנייה יעדם למלחמה, אך שלא בכוחה להביס את האויב. ראדוקה, הדרקונית הצעירה ביותר, ויש האומרים גם היפה ביותר, עברה שדות ואגמים רבים, אך לוסיאל לא ראתה זכר לאודיין או לקאמיסי, הדרקונית השחורה שלו.
"מה אעשה, ראדוקה חביבתי," לחשה לוסיאל וליטפה את גבה של ראדוקה שהשתרע למרחקים.
"ליבי חרד אל העתיד, ולו מילה לא שמעתי מקארו ומשלחתו על גוטומיר, ליבי חרד שמא שלחתיהם למסע מותם, כשם שוב אני האחראית על הרס וחורבן." לוסיאל ידעה בליבה כי זהו לא המצב, אך ליבה חיפש אחר אישור הזרים לאמור.
לבסוף, לא יותר מכשלוש שעות שעות תמימות בהן הרהרה לוסיאל על דברים נסתרים, הגיע ראדוקה אל פתח העיר קאנאיי, שם נפרדה לשלום מחברתה לוסיאל.
"מצאי את גוטומיר." לחשה לוסיאל כאשר הדרקונית התחככה בה לשלום עם ראשה העצום, וכמעט הפילה אותה, ראדוקה מצמצה בעינייה הגדולות והחומות.
",అతను, బ్రాడాక్ ఉన్న నేను తెలియదు," קולה של לוסיאל רעד, ליבה חרד לגורלו של גוטומיר.
(בשפת בני האדם :אינני יודעת איפה הוא, ראדוקה.)
"అది లేదు ఉంటే ఉత్తర తావీ లో నిల్వ, కాలం మీరు దానిని కనుగొనేందుకు, కింగ్డం, బ్రాడాక్ ఫర్బిడెన్ ఫ్లై. కానీ జాగ్రత్త, నా భుజాలు ఒక గొప్ప సంతాప వంటి, మరొక స్నేహితుడు కోల్పోతారు అనుకుంటున్నారా లేదు."
(בשפת בני האדם: סובבי בארצות הצפון שבטאווה, אם אין הוא שם, עופי לממלכה האסורה, ראדוקה, העיקר שתמצאי אותו. אך היזהרי, אין הייתי רוצה לאבד עוד חבר, שכן האבל גדול על כתפיי.) ראדוקה הביטה בלוסיאל בעיניה החומות, מבטה השיב לחיוב, והחלה עפה מעל לוסיאל, ומתרחק ממנה עד כי נעלמה משדה ראייתה. לוסיאל פנתה אל שערי העיר קאנאיי, גדולה הייתה העיר, אך אינה הייתה העיר המרכזית של בני האדם (שכן, זוהי אלניין שבמזרח), שערי העיר גדלים היו, ומעץ נבנו, ונצבעו בצבע הלבן. לוסיאל דפקה בשערי העיר, אשר גבוהים היו, אך ידעה כי מכיוון שאלה רק צהריי היום, לא תהיה בעיה לפתוח בפניה את הדלתות.
"כן?" קול זקנה נשמע, וחור בגודל תיבה מלבנית נפתח, וחשף עיניים זקנות, מקומטות וחומות.
"מה מעשייך כאן?" שאלה הזקנה והתבוננה בלוסיאל דרך החור שבדלת.
"שמי לוסיאל, קוסמת השבעה הנני, באתי לעיר קאנאי לענייני סחורה." השיבה לוסיאל.
"אוו, היכנסי!" לחשה הזקנה וסגרה את חור המנעול, ובמהרה שערי העיר נפתחו לפתח צר האיפר ללוסיאל לעבור.
"מזה שנים שקוסם לא בא אל עירנו! וכן המסחר והעושר ירד משמעותית, מקווה אני כי ביקורך יאיר נאות את ענייני המלך." לחשה הזקנה, לבושה הייתה בקימונו שחור ולמותנה קשורה חרב ישנה, קמטים רבים היו לה.
"כתקוותך תקוותי," חייכה לוסיאל, "עכשיו אמרי לי, איפה אולכ למצוא את סופר העיר?" לוסיאל שמעה שמועות רבות, כי המטה האסור נמצא בסיפריתו.
"אבוי לך להזכיר את שמו גבירתי! שכן מרגלים רבים למלך, אל לך להזכיר את שם הספרן, אחרת מר גורלך ורע." צינה קלה ירדה ממצחה של הזקנה המזועזעת, ואותות חיבה לא נתנה יותר.
"מדוע? אמרי לי." לוסיאל הביטה בה בעיניים חוקרות, פתח העיר היה שקט מאדם.
"לא ולא. אינני מחבבת את רעיון המוות, גבירתי, וכמאתיים קוסמים לא יזיזו אותי מדעתי."
"אינני מבינה. הקרה משהו?" האישה הזקנה התיישבה ליד אוהלה.
"קרה, אכן קרה, אך אנא, אל הכריחני לדבר על כך, אסור הדבר על פי חוק המלך."
"הנני מחפשת אחר המטה האסור, האם השמועות קשורות בדבר?" שאלה לוסיאל, מבטה של הזקנה היה נבהל. "השקיטי את דיבורך קוסמת! את רוצה כי שומרי הממלכה יאסרוני?" מילמלה
"אם כך, ספרי נא." לחשה לוסיאל, חכמה הייתה הקוסמת הגדולה, חכמה ומתוחכמת.
"לא אוכל לעשות זאת, אך יודעת אני מי יוכל לספק לך את מבוקשך," הביטה הזקנה פעמיים לכל צד, הבעת החרדה לא משה מפנייה.
"'הטוב שבאדונים' שכן, הגיע לכן לפני שנתיים, אין אחד היודע את שמו, או את מעשיי דבריו בעיר, אך יש הסוברין כי יודע הוא כל, ואין בלבו שמץ של פחד, עוזר היה, וטוב לבב, מסתובב בין הבתים, עוזר לכל אדם במצוקה, אך עכשיו אין יודעין היכן הוא מסתתר, שכן המלך מחפש אחריו, משום מה."
"הטוב שבאדונים? היכן אוכל למצוא אותו?" שאלה לוסיאל, והזקנה חייכה,
"אם יחפוץ הוא בלראותך, תראי אותו, אם לא, חפשיהו יום וליל, אך לא תמצאי."