ממלכת טאווה – פרק 4 חלק א' : בשבי

דלתות הפלדה החלודות השמיעו חריקה קלה, אור התגנב לחדר בו ישב גוטומיר, איש, נורמלי להפליא, אחד שגוטומיר לא ראה כבר כמה ימים טובים, נכנס, בידו פיסת לחם.
"שלום ידידי," לחש האיש וזרק לגוטומיר את הלחם, הוא מיהר לתפוס אותו לאכול במהירות, אך הוא לא ענה לאיש.
"אתה נראה מורעב, האכילו אותך כאן ידידי?" שאל.
"איפה אני?" קולו של גוטומיר רעד בניגוד לרצונו, האיש לא ענה.
"אנחנו לא נמצאים יותר בטאווה," הוא לחש לעצמו "לא כך?"
"לא. אנחנו בממלכה האסורה." האיש נשמע כאילו הוא באמת מרגיש רע בשביל גוטומיר, כאילו אם זה היה תלוי בו זה לא היה קורה..
"בממלכה האסורה?" גוטומיר נשנק.
"אל תדאג-"
"אין מעבר לבני אדם לממלכה האסורה, הם הורגים כל אדם שמנסה!" זעק.
"הם לא יהרגו אותך גוטומיר, כל מי שיגע בך דינו מוות." אמר האיש
"מי אתה?" גוטומיר נראה רציני ביותר.
"איך אתה יודע את שמי?"
"איך אני לא אדע את שמך! חה! כל הממלכה האסורה יודעת את שמך ידידי!" צחק האיש.
"מה אתה מנסה לרמוז? למה שהם ידעו מי אני?" לחש גוטומיר.
"אתה חשוב ילדון. יותר חשוב ממה שאתה חושב." חייך האיש, הוא היה נאה,אותו האיש, שיער חום ועיני שקד היו לו, נראה כאילו הוא יצא מאותם ספרי האגדות אותם לוסיאל הקריאה לו לפני זמן רב. הוא היה לבוש בבגדים לבנים, לא מתאימים למקום העכור בו גוטומיר היה.
"מי אתה?"
"אני קריין, אבל אני לא חשוב, מה שלומך?" הוא שאל.
"אני שאלתי, מי אתה, ולא התכוונתי לשמך." למרות שקולו רעד, הוא מעולם לא נשמע בטוח יותר.
"אני חבר שלך, האמן לי." אמר
"שקר. אם הינך חברי אז שחרר אותי," לחש גוטומיר.
"אם אשחרר אותך, אהרג. במקום זאת, יש לי רעיון. אני אשחרר אותך, ואתה תעשה בשבילי משהו." אמר.
"זה לא נקרא חברות." הוא הזעיף את פניו. "מה אתה רוצה?" שאל גוטומיר.
"אני רוצה שתנקום את מה שעשו לך, אני דואג לך. זה לא נקרא חברות?" הוא התיישב לצד גוטומיר שנשען על קיר ישן.
"לנקום את מה שעשו לי? אתה מתכוון לרצוח את כל האורקים הארורים על שחטפו אותי?" הוא השמיע נחירת בוז.
"לא, אני מתכוון על רצח הוריך." גוטומיר בהה בקריין בבהלה.
"לוסיאל ממזמן נקמה את נקמת הוריי, ואני חייב לה את נאמנותי על כך." לחש גוטומיר.
"זה בלתי אפשרי. היא עדיין חיה." אמר קריין.
"למה אתה מתכוון?" קפץ גוטומיר.
"אם לוסיאל הייתה אמורה לרצוח את רוצחי הורייך, היא הייתה אמורה למות," אמר
"אינני יודע איזה מין משחק מעוות אתה משחק, אבל אני לא רוצה לקחת בו חלק." לחש גוטומיר, הוא היה אמיץ יותר משחשב על עצמו.
"נער, אינני משחק שום משחק, אני מבין אותך. גם את נפלת קורבן לשקריי הקוסמים-"
"מה אתה רוצה?" הגביר גוטומיר את קולו.
"אני רוצה שתנקום את נקמת הוריך, הרוג את לוסיאל על שהרגה אותם." אמר בפשטות, פניו של גוטומיר התעוותו בכעס.
"הרוצחים של הוריי הם זוג שדים, שלוסיאל מזמן הרגה!" צעק גוטומיר.
"בדיוק." קם קריין "הוריך היו בני מחצית גוטומיר, הם היו זוג השדים, ולוסיאל רצחה אותם בגלל זה, זה הזמן לנקום בה." הוא הרצין פניו.
גוטומיר השתתק.
"אתה משקר." קולו חזר לרעוד.
"אני אוכיח לך שלא."
"אני לא אאמין לך עד שאראה זאת במו עניי." לחש גוטומיר.
"אני אדאג שתראה." לחש קריין.