ממלכת הצבעים: דם זהב – “ההמלכה”

פרק שני – ההמלכה

"אני מורשה ללכת?" אני שואל בנימוס, נמאס לי כבר מכל גינוני המלכות האלה, מהשיחה החד צדדית המתסכלת הזאת ומהמלך הקודם שרק מנסה להוכיח עד כמה אני נחוץ לממלכה המושלמת הזאת. הוא לא מבין שאני כבר מזמן קלטתי שאני בסך הכל רכוש של הבית הזה (בעל ערך רב, כפי הנראה) ושהוא יכול לעשות בי מה שירצה עד יום מותו. לפחות זה יום מותו ולא יום מותי, אלא אם הוא מצא את המתכון לחיי נצח ואז אני יכול להיפרד לשלום מחירותי שממילא לא קיימת. עדיין לא שכחתי שהסיבה המקורית לבואי הייתה ההשלמה וההסכמה להוצאה להורג, ואז כל זה קרה.

הוא לא עונה לי ורק מנפנף בידו בלי להביט בי, מסמן לי שאני יכול לעזוב. אני מרכין ראש אל מול הדמות הגבוהה כסופת השיער והעיניים המתנשאת מעלי בקושי לשניה ורק כאות כבוד ויוצא במהירות מהאולם. גם אחרי שאני נכנס לחדרי המשוחזר וטורק מאחורי את דלת המתכת הכבדה אני יכול להרגיש את מבטי כל הנוכחים נעוצים בגבי.

צמרמורת קפואה מטפסת במעלה גופי ומשתקת אותי לרגע, זו הייתה הסיטואציה הכי מלחיצה ומשפילה שאי פעם נכחתי בה. אני מתקדם עוד שלושה צעדים רועדים וברביעי רגלי כושלות ואני נופל על מיטתי המוצעת בלבן וזהב. אני מרגיש משהו חם נוזל על פני ומתחתי את הסדין מתחיל להירטב. כמובן שאני בוכה, אני כל כך חלש שלבכות זה כל מה שנשאר לי אחרי הבשורה הארורה הזאת.

אני עדיין לא מבין את זה, ההמלכה שלי עלולה לגרור מהומות ומרידות, ואני לא אגזים אם אומר אפילו ניסיון הפיכה. איך זה הגיוני שריקס החמישי, סבי אם נהיה כנים, רוצה להמליך אותי? אני לא יודע אם הוא טיפש או שיש לו איזו תכנית גאונית, ואם יש לו אחת אני מקווה ששליטה בי לא כלולה בה.

דפיקות חוזרות ונשנות על הדלת מעירות אותי ממחשבותיי ואני מסתובב לכיוונה בבלבול. כשאני פותח אותה אני מוצא את עצמי עומד מול אישה בהירת שיער, תמירה ורזה שיכלה להיות יפה לולא המבט הרדוף והעייף בעיניה.

האישה שפעם כינתה את עצמה אמי חייכה לכיווני, אך החיוך היה שקר. היא לא שמחה לראותי, אפילו לא קצת, העיניים שלה הביעו בדיוק את ההיפך. היא רק רצתה שאמות. פתאום נפל לי האסימון, זו הייתה הסיבה שלא קראו לה לישיבה ההיא, המלך הקודם לא רצה להסתכן בשתי קולות הנוגדים את החלטתו. טוב, אני יכול להבין אותה, גם אני רוצה שאני אמות, ועם כל הצרות שגרמתי לי איך אני יכול להאשים אותה?

אבל אני משחק את המשחק שלה ומתקרב אליה בחיבוק אוהב. שנינו יודעים על השקר, ושנינו מתעלמים ממנו לגמרי. מעכשיו ועד יום ההמלכה שלי אנחנו אמא המלכה ובנה האבוד, הנסיך השני לכתר. סתם עוד שני אנשים רגילים לגמרי. נורמליים.

היא מתנתקת ממני אחרי כמה שניות ומציצה מאחורי. "אני רואה שהפועלים עשו עבודה טובה מאוד בשחזור," היא אומרת ואני רואה את עיניה מתרוצצות וסוקרות כל סנטימטר בחדרי. הן נראות בוחנות מדי בשביל להיות סתם עיניים סקרניות. היא מחפשת משהו, ולפני המהירות בה גלגלי עיניה מתרוצצים בארובותיהן זה ככל הנראה משהו חשוב.

אני לא מעביר את מחשבותיי למילים, יש דברים שעדיף לשמור לעצמך, מי יודע מה היא תעשה לי כשתגלה שהבנתי משהו, ומניח לה להמשיך בחיפוש. מה שזה לא יהיה שהיא מחפשת, אני לא יודע עליו דבר. "את מוזמנת להיכנס," אני מציע בנימוס, למרות שכל מה שאני רוצה הוא שתסתלק. אני יודע שזו אמי, ואני יודע שזו המלכה, אבל יש דבר כזה שנקרא פרטיות וכרגע אני מרגיש מאוד בחסרונו.

"לא, זה בסדר." היא חוזרת אלי במהירות, לחוצה במקצת. "אני אשאיר אותך לעצמך, יש לך הרבה מה להשלים." החיוך שנעלם מפניה בעת חקירתה חוזר והפעם רחב ומזויף יותר ואני מחזיר לה אחד קטן משלי. אנחנו מביטים אחד בשני ככה למשך כמה שניות מייגעות ואז היא מהנהנת לעצמה ומסתובבת, פונה ברוגע מדלתי ומתחילה להתרחק. אני מתחיל לסגור את מחדש את מלבן המתכת הכבד אך נעצר כשהיא קופאת לשניה על מקומה כאילו שכחה משהו. היא מסתובבת אלי ועל פניה אותה ארשת רצינית שעיניה מביעות. "אני ממליצה לך להחליף בגדים, עוד מעט יבוא מישהו לקרוא לך. אתה צריך להתחיל בהכנות," היא אומרת בשלווה קרה ומסתובבת, מתחילה לרדת בגרם המדרגות והפעם לא נעצרת. טוב, היא ממש לא נשמעה כמו אמא כשאמרה את המילים הללו.

אני ניגש למראה מימין לדלתי, בוחן את בבואתי. אני אומנם נקי ועורי ללא פגע, אך ברדסי השחור מלוכלך ומצחין מדם ושיערי מזדקר מאחורי ראשי כמו מחטים ארוכות ושחורות. מעולם לא נראיתי כל כך מוזנח, בכל שנות נדודי לא הייתי כל כך… מזוהם.

אני אומר לעצמי שאחליף את בגדיי עוד מעט, אך כשאני מתחיל להסתובב לכיוון הארון משהו מבריק לוכד את עיני. אני מתקרב למראה בעלת המסגרת המוזהבת ותופס קווצת שיער בין אצבעותי. עיניי מתרחבות באימה כאני קולט שיערות זהובות מסתננות ומשתלבות בין הסבך השחור הכללי. אני מבועת למראה הסיבים הזהובים האלה. אני יודע מה הם אומרים אני יודע שאם המלך הקודם יראה אותם הם יהוו את הסיבה וההוכחה המכרעת לתוקף הכתרתי. אני לא אוכל להתווכח עם העובדה הזאת, הרי החוק קובע שברגע ששיערו של המועמד לכתר ולמלכות מתחיל לשנות את צבעו הוא כשיר למלוך.

בהתקף בהלה של רגע אני מתקרב עוד יותר למראה ומביט בעיני, בוחן כל נים ונים בהן ומחפש שבבים זהובים המעידים על התחזקות השפעת הדם. לא. הן עדיין ירוקות. לפחות זה.

אני מתרחק במהירות מהמראה כאשר אני שוב שומע נקישות חזקות ותכופות על דלת המתכת. "רק רגע!" אני קורא ממקום עומדי בתקווה שאדם העומד מחוץ לחדרי אכן שומע אותי, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהחומר הזה מעמעם קולות ורעשים.

אני פותח במהירות את הארון מצופה הזהב שניצב בפינה הרחוקה של חדרי ושולף ממנו את שני הפריטים הראשונים שאני רואה ומתלבש בזריזות, מרוצה מהזמן הקצר שלקח לי. אך לרוע מזלי, אחרי שאני מסיים אני מגלה שבחרתי דווקא את החליפה בעלת רקמת הזהב וחפתי הכסף. אין לי זמן או כח לבחור עכשיו בגדים חדשים. אני אאלץ להסתדר עם אלו. אנחה מובסת נפלטת מפי בעודי ניגש לפתוח את הדלת לקבל את פניו של האורח. אחרי כמה שניות של סריקה מבולבלת של המסדרון, שלמיטב ראייתי ריק לגמרי, וניסיון לגלות את מקור קולות התיפוף המתכתיים שאני שומע אני קולט דמות קטנה מתופפת ברגלה על הרצפה ומחכה שאבחין בה. אני נבהל לרגע מהאישה השמנמנה בעלת המשקפיים המרובעים ושיער התפוז, עם המבט חסר הסבלנות על פניה, אך מיד מתעשת ומפנה את מפתן חדרי בבקשה שתיכנס. היא נשארת עומדת במקומה.

"אנחנו לא עומדים לערוך את הלימודים בחדרך," היא פוסקת בקול גבוה וצווחני במקצת ובלי להמתין לתשובה ממני מסתובבת ומתחילה להתקדם לאורך המסדרון העליון, פניה מועדות אל המדרגות. היא לא טורחת לבדוק אם אני בא אחריה ומתחילה לפסוע במורד גרם המדרגות. בלי לחשות יותר מדי אני עוקב אחריה, נותן לה להוביל אותי למחוז חפצה.

אנחנו הולכים בדממה כמה דקות כשרק צליל נעלינו הנוקשות על רצפת הזכוכית וקול פעימות ליבי מהדהדים בין קירות הארמון, ואז היא פותחת דלת שלא שמתי לב אליה קודם לכן ועוברת דרכה ללא היסוס. בכלל, למה שתהסס? לפני צעדיה הבטוחים נראה שידעה בדיוק לאן היא הולכת ומהו המקום אליו פניה מועדות. אני לא יודע אפילו למה חשבתי על האפשרות של היסוס.

מצד שני, לי יש הרבה מה להסס. אני לא מכיר או זוכר את הדלת הזאת. עזבתי את המקום הזה לפני חמש שנים כשהחרבתי אותו לגמרי ולמרות ששיחזרו אותו בדיוק מושלם הוא עדיין זר לי כרגע. אני עובר בחשש רב את פתח הדלת ומסתנוור לרגע מפרץ האור הישיר שתוקף אותי.

כשאני מתאושש מהסחרחורת הראשונית אני קולט שאני עומד במרכזו של חדר ענק, מלא מדפי ספרים, סולמות ושולחנות חומים בעלי גילופים וגימורים זרועים בצבעי לבן, שחור וכסוף. התקרה מעלי בגובה של כמעט עשרה מטרים ועשויה זכוכית צבעונית ומעוטרת בציורי נוף ודיוקנאות של אנשים ובני מלוכה לשעבר ומתחתי, רצפת העץ מצופה חומר מבריק ומלאה כיתובים בשפה עתיקה שאני מצליח לקרוא, המציינים את שמות המלכים והמלכות הדגולים של בתי המלוכה: הצפוני, הדרומי, המערבי, המזרחי והמרכזי, הבית החשוב ביותר והמקום בו אני נמצא כעת. ושוב, משיכה קטנה בשולי חולצתי מעירה אותי ממחשבותיי ומפילה אותי חזרה אל המציאות העצובה שאני נוכח בה ואני מוצא את עצמי שוב, עומד ומתבונן באישה הגוצה מתחתי.

"אני איזבל." האישה הקטנה מופיעה מולי כיש מאין, בידה האחת היא מחזיקה ספר עב כרס שכריכתו הירוקה נראית כאילו תוקנה ושוקמה כמה וכמה פעמים, ובידה השנייה יש ספל תה מעלה אדים. היא לוגמת קצרות מהמשקה המהביל ותוך כדי פותחת את הספר ומניחה אותו על הקרקע בינינו. "אני עומדת להיות ה… מורה שלך בכל הנוגע לנימוסים, הליכות ולבוש הולם."