ממלכת הצבעים: דם זהב – “שיעור שני”

פרק רביעי: "שיעור שני" – חלק 2

אני נדהם לגמרי מהמילים שלו. גופי נהיה משותק ואני לא יכול אפילו לפצות את פי לומר… משהו. אני לא יודע אפילו מה להגיד או בכלל, איך להגיב לזה. איש לא דיבר אלי כך מעולם. מעולם. היחיד שאני מצליח לדמיין אותו עושה את זה הוא אחי, אבל הוא מת. ככל הנראה. לא עלה בדעתי אפילו שיש כאלה אנשים בעולם, שמוכנים להכריז בכזה קול וביטחון שהם יגרמו לי לחוש אושר. בטח ובטח כאלה שהכרתי לפני שעה. אני פשוט עומד ובוהה בו בפליאה גמורה, מרגיש כאילו עוד רגע אקרוס. נדרשים ממני מאמצים עצומים כדי לא לפעור גם את פי.

הוא לא משקר, נכון? אני לא רוצה לחזור על אותה טעות פעמיים. גם לו היה את החיוך והלהט הזה כשאמר שיגן עלי, וחצי שנה לאחר מכן שלח אותי למאסר עולם, שאמות בתאי כמו כלב עזוב. החיוך שלו נראה כל כך אמיתי, כן ובטוח בעצמו ועם זאת גם קליל בהרבה ממה שציפיתי לראות ממישהו שהרגע הכריז שיעשה את הדבר הקשה ביותר בשבילי.

אני מרגיש את עיני מתחממות ולא מצליח לעצור את הדמעות לפני שהן פורצות החוצה, תחילה בטפטופים קלים ואז בשטף עז שאיני מצליח עוד לעצור. אני לא מאמין שאני בוכה היום בפעם השניה, ובשתי הפעמים זה קורה מאותה סיבה בדיוק.

רגלי קורסות תחתי ואני קובר את פני בין ידי בניסיון לעצור את שטף הדמעות. אני מפחד שקאס יבין את זה לא נכון, שהסיבה שתעלה בדעתו תהיה מוטעית, אך כעבור כמה דקות אני מרגיש יד חמה לופתת את כתפי וידי נשלחת לאחור כמתוך רפלקס באגרוף קפוץ, גורמת לבעל היד להיאנק בהלם וכאב.

אני מסובב מיד את ראשי לאחור ורואה את קאס מצמיד בחזקה את ידו ללחיו, וזרזיפים של דם אדום כהה זולגים מאפו. אוי, אני שונא את רפלקס ההגנה הזה שפיתחתי עם השנים. למרות שהוא תרם לא מעט, אני צריך להתחיל לשלוט בו. הוא לא צריך לשמש יותר כתנועה של רגע אלא כידע הגנתי כללי.

"אני מצטער," אני ממלמל לעבר קאס בקול רועד עוד מהבכי ומוחה את הטיפות המלוחות האחרונות מפני. "אני ממש מצטער, אתה בסדר?" אני שואל בדאגה ואוחז בידו בעדינות, מרחיק אותה מלחיו בהדרגה כדי לבחון את הנזק שגרמתי.

נזק.

זו מילת המפתח, לא? אני גורם רק לעוד ועוד נזק. הרי זוהי מהותו של צבע דמי, לא? הרס. חורבן. אובדן. נזק שלא יתואר. הנה ההוכחה לכך, הרגע פגעתי במישהו מתוך רפלקס, כי אני כל כך רגיל שמנסים לפגוע בי כל הזמן.

שוב החום חוזר לעיני, אך הפעם אני עוצר את הדמעות מלרדת ודוחק אותן חזרה לאחורי עיני. אני בולע את הגוש שהצטבר בגרוני ומכריח את עצמי להרגע. הלחי של קאס לא נראת רע עד כדי כך, בסך הכל מעט אדומה ומתחילה להכחיל באיזור של פנים העין ליד האף. לפחות לא שברתי לו גם את האף בטעות, אני חושב לעצמי ומחייך בהקלה. קאס, מצידו, מסיט קווצת שיער שוררת מפניו ומחייך אלי.

למה הוא מחייך? אני הרגע נתתי לו אגרוף. יכולתי לשבור לו עצם. אז למה הוא מחייך?

"למה אתה בוכה?" הבעה על פניו משתנה פתאום ונראית מודאגת. הוא מכווץ את גבותיו, מה שיוצר קמטים קטנים ביניהן, ומביט בי בריכוז.

אני מעביר את ידי מתחת לעיני, מרגיש מגע חמים ורטוב עליה. אני שוב בוכה, ועכשיו אני אפילו לא יודע למה. "זה מאושר," אני מסביר את הסיבה לדמעות אליהן התכוון. אלה של קודם, לפני שהכיתי אותו. "מעולם לא דיברו אלי כך לפני," אני מוסיף במבוכה קלה.

החום בעיניו בורק והוא מחייך אלי חיוך זחוח. "טוב לדעת שאני הראשון," אומר בגאווה. "אבל אני לא חושב שזו סיבה מספיק טובה כדי שתתחיל לבכות כך." הוא מרצין ברגע ואני מרגיש את מבטו מחורר אותי, מנסה לצוד פיסת מידע אחת קטנה.

אני מגחך, הוא לא כזה ילדותי כמו שנראה בהתחלה. "זה רק ש… אתה מבטיח דברים כל כך גדולים, ואני לא יודע אם אתה או אני נצליח לקיים משהו מבניהם." אני מחייך אליו בהתנצלות כנה. "זה מוזר, אתה גם הראשון ששם לב להילה הזאת שלי…" רק לאחר שהמילים יוצאות מפי אני קולט שאמרתי אותן בקול ומרים בבושה את ידיי אל פי, אך מבטו של קאס מפציר. אין דרך חזור, אני מבין וממשיך, "אני מתכוון, זה שאמרת שתוריד את ה – 'מבט הרדוף' הזה מהפנים שלי. אתה הראשון ששמת לב אליו בכלל." או שכל השאר פשוט התעלמו, קול קטן ועגום לוחש בראשי, אך אני מתעלם ממנו. הוא כנראה צודק, וזה משפר את הרגשתי במקצת.

הוא מביט בי בשאלה. "אני לא מבין, איך אפשר לפספס את זה? אתה נראה מוטרד ממשהו באופן תמידי, ומפוחד, כאילו בכל רגע מישהו עלול לשלוף עליך סכין."

"זה דווקא פחד הגיוני למדי, אתה לא חושב?" אני שואל אותו, ספק רציני ספק מתלוצץ. "'הנסיך השני בעל דם הזהב'. רוב האנשים מפחדים ממני, סביר להניח שיש גם את אלה שרוצים שאמות." שפתיי מתעקלות לכדי חיוך עגום בעודי מהרהר בדבריי שלי.

הוא נראה כחושב לרגע, ואז אומר, "כן. אני מניח." מענה קצר וקולע, כפי שאיזבל בטח תסביר לי בפעם הבאה שניפגש. "בכל מקרה," הגוון הצבעוני והעליז חוזר פתאום לקולו. "אני נתתי את מילתי בדברים האלה, אז לא אתה ולא אני יכולים לתת להם לא לקרות." קובע בהחלטיות ובכך גורם לחיוך מאושר לעלות על שפתיי. אני באמת ובתמים מאמין לו כרגע.

******

בתום השעתיים עם קאס, שמסתבר והיו האחרונות שלי להיום, הוא ואני המשכנו לשוחח והתהלכנו במסדרונות הארמון החשוכים לגמרים פרט לנורות מזדמנות המפיצות אור זהוב קלוש. אנחנו מפטפטים בהנאה על פרטים שוליים וסתמיים כמו שני חברים קרובים, על אף שהכרנו רק היום. מסתבר שלקאס יש חברה והוא הציע לה נישואין חודש שעבר. אני לא זוכר בדיוק איך זה מתנהל בממלכה הזו, מפני שמעולם לא באמת התעניינתי בדברים האלו, אך אני יודע שזה הליך מסובך מאוד. אני מאחל לו הצלחה ואומר לו שאחרי שימליכו אותי אעזור כמה שרק אוכל והוא מודה לי בחיוך קטן וצופן סוד.

כעשרים דקות לאחר מכן אני שוב בחדרי, אחרי שליוויתי את קאס לאזור מגוריו בארמון, וכך הכרתי עוד חלק שלא שמתי לב אליו קודם לכן – מגורי העובדים. מקום יפה, אני חייב להודות. מתחם מעגלי בחלקו האחורי של הארמון, הוא בעל שלוש קומות שבכל אחת מהן בנויים חדרים בצורה מעגלית כצורתו של הבניין ומתעקלים כלפי מעלה עד לכדי כיפה זהובה.

קאס צחק למראה הרתיעה בפני כשהבטתי בתקרת הזהב הבוהקת ואמר שהאזור הזה התווסף לארמון כשנתיים לאחר בריחתי, כשהמלך ריקס השישי החליט שמוטב ועובדי הארמון לא יצטרכו לחצות בכל יום את המרחק הרב מביתם שבעיר עד למקום שירותם בארמון. זה היה הדבר הטוב הראשון ששמעתי שאבי עשה מאז הבוקר, כשחזרתי, והעובדה הזו גרמה לי להרגיש טוב יותר.

אחרי שקאס נפרד ממני בחיוך על סף דלת חדרו, שלמרבה הצער מוקם בקומה השלישית והאחרונה, חזרתי לחדרי. בדרכי חזרה טעיתי בכמה פניות, אך בסופו של דבר הגעתי לחדרי.

אני פותח את דלת המתכת הכבדה וסוגר אותה בשקט מאחורי כשאני בתוך המקום. את בגדיי אני מחליף, לאחר התלבטות קשה האם ללבוש משהו נוח יותר או פשוט לצנוח על מיטתי עם בגדים אלה, לחולצה גדולה ורפויה מבד נעים – שלמרבה ההקלה צבעה כחול כשמי הבוקר – ולמכנס כותנה ארוך ועבה צבוע חום. אחרי כמה שניות, בעודי בוחן את בבואתי במראה ונחרד למראה רזוני הכמעט מחריד, אני מוצא את עצמי תוהה מה איזבל הייתה אומרת לו הגעתי כך לשיעורה. צחקוק קטן בוקע מפי נוכח המחשבה המגוכחת.

בסופו של דבר אני צונח על מיטתי, לא טורח אפילו להתכסות בשמיכת הצמר הנעימה, ועוצם את עיני בעודי קובר את פני בכרית הרכה. היום הזה היה מתיש מכל הבחינות, לא היה לי כמעט רגע מנוחה מאז הגעתי הנה בשעות הבוקר המוקדמות. כל כך הרבה דברים קרו היום: גיליתי שאני עומד להיות מלך הצבעים הבא, שכל המשפחה שלי בערך – חוץ מסבי – שונאת אותי, אבל את זה כבר ידעתי קודם לכן, שאני דווקא מחבב את איזבל, למרות הקשיחות והעובדה שהיא מצליחה להלחיץ אותי רק ממבט. ובוסופו של יום – באמת בסופו של היום – רכשתי חבר חדש, שהוא במקרה גם המורה שלי לריקודים וגינוני טקס, והוא הבטיח לי שיעשה אותי שמח.

אחרי שאני פוטר את עצמי מכל המחשבות הללו, לא נדרשות לי יותר מכמה דקות להירדם. אני בטוח בכך, למרות שאני לא מרגיש את השניה המדויקת בה אני שוקע בשינה עמוקה.