ממלכת הצבעים: דם זהב – "שיעור שלישי"

שימו לב שקראתם את הפרק הקודם "היום השני"

פרק שישי: שיעור שלישי

ביום הולדתי השמיני, הורי ואחי החליטו לערוך לי מסיבת הפתעה.

בבוקר, אחד העובדים הופיע בדלת חדרי וביקש ממני להתארגן לפגישה חשובה שהוקדמה לאותו יום. אני, בתור ילד קטן ותמים, כל כך נעלבתי כששמעתי זאת. חשבתי שהם שכחו מיום הולדתי. לא האמנתי לזה, והתחלתי לבכות ולצרוח על אותו אדם שיצא. אני מניח שהייתי ילד נמהר למדי באותו זמן.

בראשי כבר החלו לרוץ תכניות בריחה והתחמקות ומציאת מקום מבודד לשבת ולבכות בו בשקט ורגלי נשאו אותי מעצמן לעבר הפתח בעוד גופי מתכנן איך לדחוף את האדם מפני ולברוח הרחק משם. אך ידיים חזקות תפסו בי והניפו אותי באוויר. עוד לפני שהבנתי מה קורה הרגשתי את עצמי נזרק על כתפו ונישא במורד המדרגות.

"עזוב אותי!" צרחתי עליו בבכי וכעס ובעטתי בידי ורגלי על גופו. "אני לא רוצה להיות שם! תוריד אותי!"

אני נשבע ששמעתי אנחה קטנה נפלטת מפיו, אך הוא לא ענה לי והמשיך לנשוא אותי על גבו בדממה. זה היום הנורא ביותר בחיי, כך חשבתי.

הוא הוריד אותי רק כאשר הגענו לחדר הישיבות, ואני ישר ניסיתי לברוח בין רגליו. הוא תפס אותי שוב וסובב אותי כך שפני ננעצו בדלתות העץ הכהות, נותן לי לבהות בהן מבלי להבין מה לעשות.

עמדתי שם ובהיתי בדלת בעוד פני מתחממות ומאדימות מרוב מבוכה, רק רציתי לברוח משם. עמדתי, ממש בפתח חדר הישיבות, כשבכל רגע מישהו מהנוכחים עלול לצאת, ועוד הייתי לבוש בפיג'מה. רציתי לנוס על נפשי מרוב מבוכה, להסתגר בחדרי ולא לצאת ממנו יותר לעולם. כל מה שחשבתי היה שמוזמני הפגישה יראו את הנסיך השני בחלוק לילה כחלחל ורגליים יחפות.

העובד הסתכל עלי בתהייה, וכשראה שאין לי כל כוונה לפתוח את הדלת ושאני רק עומד משותק ובוהה בעץ המגולף הוא הושיט את ידו וסובב את הידית.

"הפתעה!" קולותיהם של האנשים הרבים הקפיצו אותי ממחבואי מאחורי רגליו של האיש. הם כולם עמדו בתוך חדר הישיבות, החזיקו סרטים וחייכו אלי. הייתי כל כך המום ונרגש שלא ידעתי איך להגיב. עיניי התרוצצו לאורך הקירות שקושטו בסרטים ונרות, לבין שלל האנשים המחייכים שעמדו למולי. בין רגע היום, שבתחילתו חשבתי לנורא בחיי, הפך לנפלא, וכמעט שכחתי לגמרי מהשקר המושלם שבלעתי כל כך בקלות.

אחרי שהתאוששתי מההפתעה ועוד העזתי ללכת ולצעוק על הורי ואחי על כמה הם הבהילו אותי והעציבו אותי, האורחים האחרים באו כל אחד בתורו לברך אותי ולמסור לי את מתנתו. כשכל הברכות, המתנות, החיבוקים והנשיקות נגמרו, סוף סוף התחלנו לאכול.

את השולחן המאורך של חדר הישיבות כיסו במפה לבנה צחורה ועליה סודרו בקפידה כלי כסף; צלחות, כוסות וגביעי יין ולצידם סודרו סכינים, מזלגות וכפיות על מפיות שחורות מבריקות. מגשים וקערות נחושת פוזרו לכל אורך השולחן, מלאים בכל המאכלים האהובים עלי, וקנקני זכוכית מלאים עד גדותם בלימונדה ותפוזים מוקמו במרכזו.

עיני אורו למראה השולחן המהודר ורוק החל לנזול מזווית פי. אני זוכר איך שניה לאחר מכן כבר תפסתי את מקומי בראש השולחן – חד פעמי, כי זה היה מקומו של המלך – והתחלתי להעמיס על צלחתי מכל הבא ליד וגם מה שהיה קצת רחוק. כולם חיכו שאתחיל לאכול, וכשהכנסתי לפי את החביתית הראשונה התחילו גם הם להעמיס על צלחותיהם מכל טוב.

אני זוכר שזה היה מדהים, כל כך התרגשתי שהכינו אירוע שלם לכבודי, ועוד יותר שהצליחו להסתיר זאת ממני. הייתי ילד די פיקח באותו זמן. התחושה הנוראה שהציפה אותי בבוקר נעלמה כלא היתה ואני רק העברתי את מבטי בחיוך מצלחתי ואז בחיוך גדול יותר על האנשים הרבים שבאו לחגוג איתי.

כמובן שהכל היה חייב להשתבש, בגלל סכין אחת קטנה וטיפה זהובה של דם.

כמו שכבר ציינתי, ידעו שאני בעל דם הזהב מיום הולדתי, דבר לא שגרתי בפני עצמו, אך עד אז איש לא ראה זאת בעיניו. היו את הקיצוניים שהחלו לרדוף אותי מהרגע בו אמי הציגה אותי לראשונה בפני הנתינים, כשמישהו זרק מקל שפגע בידי, והיו את המתונים יותר שהאמינו במשפט "חף מפשע עד אשר מוכחת אשמתו". והנה הגיעה אליהם ההוכחה. ממש באותו רגע. ביום המאושר בחיי. יום הולדתי השמיני. שהתחיל כיום נורא, הפך לנפלא ובין רגע חזר להיות נורא.

השיחות נדמו באחת וכולם הפנו את מבטם לעברי כששמעו את אנקתי השקטה כשהסכין החדה חדרה לעורי. התפלאתי מכושר השמיעה שלהם יותר משחששתי מתגובתם שלא אחרה לבוא.

"זה נכון…" התחילו מלמולים שקטים למלא את חלל החדר. "הוא באמת בעל דם זהב." הקולות התלחשו ביניהם ומדי פעם הציצו בי בחשש ואני, כמו הילד התמים בן השמונה שהייתי, החזרתי להם חיוכים מנומסים. מודע לגמרי לעובדה שהם עומדים להפוך לאויביי בקרוב, אך נחוש לנצל כל רגע כשעודם נחשבים לאורחים במסיבת יום הולדתי.

אט אט האנשים התחילו לקום ממקומם ולהתקדם לכיוון היציאה. הם התנצלו בפני המלך והמלכה, חלקם גם בפני מיטאס – או כפי שהם מכירים בו, הנסיך הראשון – אך הם לא העזו להביט בפני. אולי מרוב בושה על עזיבתם, אולי מהפחד שאפגע בהם, אולי כי הם פשוט הדחיקו את עצם קיומי באותו רגע. הם פשוט קמו ועזבו, משאירים מאחוריהם מתנות, חדר ריק וילד קטן שרק רצה לחגוג יום הולדת כמו ילדים אחרים בגילו, ונותר עם זכרון נורא ועצוב.

אני חושב שזו היתה תחילתה של דרך חיי החדשה, לא לסמוך על איש מלבד מיטאס. מפני שבסופו של דבר אפילו הורי עזבו את המקום, בלי לומר לי מילה, אלא רק לחשו משהו באזנו של מיטאס והוא הנהן. הם לא באו לנחם אותי, לעודד או ניסו לעזור בדרך כלשהי. הם פשוט יצאו מהחדר והמשיכו בעיסוקיהם.

מיטאס, לעומת זאת, נשאר איתי במשך כל שאר היום. הוא הצחיק אותי, לגלג על כל האנשים ואמר שהם פחדנים כי ברחו מילד בן שמונה שנחתך מסכין. הוא גם חבש את אצבעי בין היתר, דואג שלא יראו דבר מלבד בד לבן מלופף.

כל היום שיחקנו, דברנו וגם הלכנו לגומחה המשפחתי הקטנה שלנו ושתקנו. זה היתה שתיקה נעימה, לא מעיקה ולא מתוחה כמו זו ששררה בחדר הישיבות. זה היתה שתיקה של בהייה באח הבוערת וחשיבה על כלום מלבד כמה יפות הלהבות בעודן מלכחות את הקרשים. הן כמעט גרמו לי לרצות להיכנס לתוכן, היפנטו אותי כמכשפות.

באותו רגע הרגשתי את מבטו של מיטאס עלי ופניתי להביט בו. עיניי הנחושת שלו הביטו בי במבט שאמר כל כך הרבה בלי להוציא מילה מפיו ושיערו האדמדם נפל על פניו בנינוחות. הדם שלו עוד היה רדום באותו זמן. הוא התחיל להשפיע על מראהו רק כשהגיע לגיל שש עשרה, וגם זה נחשב למוקדם. האגדה מספרת שככל שסימני הדם מופיעים מוקדם יותר, כך האדם כשיר יותר למלוכה. אצל מיטאס כולם ידעו כבר מההתחלה שהוא יהיה מלך מצוין, וכשגילו על ההשפעה המוקדמת כל כך זה רק חיזק את הטענה.

"אתה יודע, אני חושב שהם פשוט מפחדים ממך," הוא אמר לי בחיוך, אך עיניו היו רציניות. "הם לא יודעים מי אתה באמת, אז אתה בסך הכל צריך להראות להם שאתה לא באמת מפלצת כמו שכולם חושבים."

אני הסכמתי איתו, ועכשיו כשאני חושב על זה, אחי היה הראשון להשתמש בכינוי הזה 'מפלצת'. זה מצחיק, כי הוא לא אמר זאת בכוונה רעה, להיפך, הוא אמר לי להוכיח שזה לא נכון. אולי מישהו שמע אותנו מדברים ולקח את הכינוי, כי כמה ימים לאחר מכן כבר נתלו שלטים עם המילים: 'להרוג את המפלצת' בכל רחבי העיר המרכזית.

"מעכשיו אתה לא יוצא אפילו לחצר, אין לדעת מה הם יכולים לעשות," פקד עלי המלך באחד הימים, כשיום לפני כן מישהו מחצר המלוכה ניסה להתנקש בי. אני רק הנהנתי וירדתי למטבח, גנבתי לעצמי תפוח אדמדם והלכתי לחדרו של אחי.

החדר שלי היה היחיד בקומה השניה, של המלך והמלכה היה בקומה השלישית, איש לא היה מורשה לעלות אליה ללא רשות, אפילו לא הנסיכים, ושל אחי מוקם באגף פרטי בקומה הראשונה. זה היה הרבה ללכת, כי הייתי צריך להקיף כמעט את כל הארמון מבפנים, אבל כשהגעתי הרגשתי שזה היה שווה כל צעד.

המסדרון המוביל לחדרו של הנסיך הראשון היה עשוי, בניגוד לשאר הארמון, מלוחות נחושת מעוטרים בכוכבי פלטינה נוצצים. את הרצפות הכינו במיוחד בשבילו מקרמיקה שחורה מבריקה שעליה הוצבו שולחנות ועליהם עציצי פרחים מסוגים שונים, אני הכי אהבתי את השושנים, אבל הדבר הכי מדהים היה שאבי, המלך בכבודו ובעצמו, הסכים להשתמש בכוח של דמו כדי למלא את בקשת בנו לתלות ציור של המשפחה על הקיר הראשי. הוא רצה שכל אחד שייכנס לאגף הזה, הדבר הראשון שיראה יהיה משפחתנו המאושרת למרות כל הקשיים.

כשהגעתי לדלת חדרו, שהיתה עשויה גם היא מנחושת מבריקה, דפקתי עליה כמה פעמים ופתחתי אותה. הצצתי מאחורי הלוח הארגמני וראיתי את אחי על מיטתו, עדיין בחלוק הלילה האדום שלו, וכותב משהו במחברתו.

לא רציתי להפריע לו אז סבתי על עקבי ועמדתי לצאת מחדרו, מאוכזב במקצת, אך הוא שמע אותי והרים ישר את מבטו. "מה אתה עושה כאן?" שאל וסגר בחדות את המחברת בעלת הכריכה הקשיחה.

רעד קל של חשש עבר בי מנימת קולו העצבנית, ואולי גם חשדנית. "דפקתי כמה פעמים ולא ענית," השבתי בחשש מה. "אז חשבתי שאתה עוד ישן ונכנסתי להעיר אותך." חייכתי חיוך קטן מתנצל. "אתה כנראה בדיוק באמצע משהו, אז אני אלך." פניתי חזרה לכיוון הדלת אך הוא עצר אותי.

"חכה. אני אבוא איתך," אמר במהירות ודחף את המחברת למגירה קטנה בכוננית שהיתה צמודה למיטתו. "רק תן לי דקה להתלבש." הוא ירד מהמזרן בקפיצה והתקדם לכיוון ארונו, שולף את הדבר הראשון שראה.

כמה דקות לאחר מכן כבר היינו בחדר האוכל וזללנו בהנאה חביתיות עם מייפל לצד מיץ תפזים כתמתם. "מה כתבת?" שאלתי אותו פתאום. עד היום אני לא יודע למה עשיתי זאת, כי את העווית שחלפה על פניו כששמע אותי אני לא אשכח לעולם.

"לא משהו חשוב." הוא חייך אלי, אך יכולתי לראות שזה מזויף. עיניו לא התכווצו כמו תמיד ושפתיו נותרו סגורות. "לפני כמה ימים החלטתי להתחיל לכתוב יומן," הסביר כשראה את מבטי החושד.

פני אורו. "מה? יומן כמו בספרים? כמו אלה שהגיבורים תמיד כותבים?" שאלתי בהתרגשות והוא צחק.

"לא. פשוט יומן. אני עדיין לא גיבור." שפשף את עורפו. הוא תמיד נהג לעשות זאת כשהיה מובך. "אבל… אני לא יודע, אולי הוא יהיה כזה בעתיד."

"אתה תהיה גיבור!" קראתי בביטחון. האמנתי בכל ליבי שכשימליכו את מיטאס הוא יהפך לגיבור בדרך כזו או אחרת. מעולם לא חשבתי ששמונה שנים לאחר מכן הוא יהיה בוגד. ועוד יותר לא האמנתי שאודה לו על זה.

הודיתי לו על ששחרר אותי ונשבעתי שיום אחד אחזיר לו את חובי. הוא הציל את חיי וברח כשעכשיו גם הוא נרדף, בדיוק כמוני. אמרתי לעצמי שאני אמצא אותו, ביום מן הימים, והכאב שתקף את ליבי כשגיליתי שהתאבד היה קשא מנשוא.

אז השבועה שלי השתנתה, עכשיו אני נמצא בדרכי להרוס את הדבר שגרם לו לעשות את המעשה הנורא הזה. אני בדרכי להרוס את עצמי, ואני אעשה את זה בכך שאהפוך אליו.

אני אהיה המלך שמעולם לא היה, ואז אני אקים אנדרטה לזכרו, כי לא ראיתי אחת כזאת עדיין. כנראה שלבוגדים לא בונים אנדרטאות.

"הוא – הוא חי. זה… לא צפוי." הקול המרוחק גורם לי לתהות, למה באמת נזכרתי בכל זה עכשיו. תמיד אמרו לי שכשעומדים למות אז רואים את החיים חולפים על פנינו כמו סרט נע. עמדתי למות?

אני נזכרתי בחיי, אבל לא ראיתי דבר, הכל מולי היה שחור כשהזכרונות מילדותי חלפו בראשי. לא ראיתי את אחי מחייך אלי שוב, כמו שעשה באותו רגע, לא ראיתי את החביתיות הזהובות, את עיניו הקרות של אבי כשפקד עלי להישאר בתוך הארמון. האמת היא, שהדבר היחיד מזכרונותי שבאמת ראיתי היתה המחברת של אחי, זו שהוא קרא לה יומן, מעניין איפה היא עכשיו.

עיני נפקחות באחת ואני קולט שאני בחדרי, לפי הכיפה הכחולה שמעלי. אני מנסה לקום, אך משהו מונע ממני, משהו שלוחץ על חזי ועל גבי מאחור. אני מרים מעט את השמיכה הכבדה שמכסה את כולי וחושף תחבושות זהובות בעלות כתמים לבנים אחדים. לוקחות לי כמה שניות לקלוט שהכתמים הלבנים הם התחבושות וכל הזהב זה הדם שלי.

זה מוזר, אני לא זוכר שהסכין חדרה גם לחזי. מצד שני, לשים לב לדברים כשאתה במצב הלם זה קצת קשה.

למדתי שני דברים היום, הראשון: לכל בית מלוכה יש ניב משלו ולמזלי הרב אני עוד זוכר את השפה הספרותית.

השני, שהוא בעצם השיעור השלישי שלי מאז שחזרתי: בתוך הארמון יש מישהו שרוצה להרוג אותי, והוא כנראה במקום גבוה אם הרגיש בנוח לנסות להתנקש בי ממורד המדרגות.