ממלכת הצבעים: דם זהב – "הנסיך הראשון לכתר"

שימו לב שקראתם את הפרק הקודם – היום המיוחל
פרק תשיעי – "הנסיך הראשון לכתר"

שני שומרים מגיעים מכיוון המדרגות וגוררים אותי אחריהם למקום מבטחים מפני הקהל. לא ידוע מי יהיה הבא שיעשה צעד, אבל יש לי כמה ניחושים. בתור התחלה, אני מהמר שאחד מהם ימות עוד כמה שניות. ובאמת, אחרי בערך עשר שניות של ריצה-גרירה שלי על ידי השומרים, כתם כסוף צד את עיני ואחד מהם קורס כשחץ נעוז בחזהו. השומר השני לא מתעכב על המראה וממשיך לגרור אותי אחריו במנהרה אליה נכנסנו.

המקום היה יכול להיות חשוך ומלחיץ לולא האור המוזר שגופי החליט להפיץ. המנהרה הוארה בזהוב בוהק בזמן שאנחנו ממשיכים לרוץ בשיא המהירות. אני חייב לבדוק מה עוד הדם הזה יכול לעשות, כל פעם הוא מפתיע מחדש בעוד יכולת מוזרה.

השומר החי ניסה להיראות כאילו האור המוזר שאני מפי לא מפריע לו, אך אני יכול להרגיש במח המוזר שאפף אותו פתאום. הוא ממשיך לגרור אותי איתו בדרך שכבר הבנתי שהיא המסלול הישיר למקלט התת קרקעי של הארמון. אני זוכר שעד היום השתמשתי בו רק פעם אחת, והיא היתה כשמסתנן ניסה לפוצץ את הארמון בארוחת הבוקר בהיותי בסך הכל בן חמש. בכיתי אז כל כך הרבה, בין היתר כי אחי לפת את היד שלי בכוח כזה שהסימנים נשארו גם שבוע אחרי.

עכשיו אני לא בוכה. אני אפילו לא מפחד. רוגע מוזר ממלא את גופי כאילו הוא אומר לי בוודאות שדבר לא יקרה לי. זה נחמד. הוודאות הזאת שאני מוגן מפני הלא נודע וכולם סביבי בפאניקה. אני מקווה שקאס והשאר בסדר, הם הרי היו בקהל כשזה קרה, אומנם מצאתי רק את קאס אבל אני יודע שגם איזבל ושל היו שם. "תפסיק להיגרר ורוץ!" קולו של השומר מעיר אותי מהרהורי ואני קולט שרגלי נגררות אחרי ואני כמעט נופל. אני מתיישר מיד ומתחיל לרוץ בפקודתו, אך משהו מציק לי. הקול הזה מוכר לי. מאוד. ולא בגלל שכבר שמעתי לא פעם את שומרי הארמון מדברים ביניהם. אני מכיר את הקול הזה ממקום אחר.

הוא עבה וסמכותי יותר מפעם, ואני שומע בו גם שמץ של עצבות. אני מרגיש כאילו חטפתי אגרוף בבטן כשמחשבה מבעיתה עולה לראשי ומרים את מבטי להביט בזר. אני רואה רעמת שיער כסופה-לבנה מבהיקה בחושך כאילו מחזירה את האור שגופי מפיץ ועיניים שחציין זהב וחציין כסף נעוצות במבט ממוקד קדימה.

רגלי נעצרות בשניה ואני משחרר את ידי מלפיתתו וממקם אותן לצידי גופי באגרופים קמוצים. אני מנסה להפסיק את הרעד שהתחיל בהן פתאום. "מה בשם כל הצבעים אתה עושה כאן?" אני שואל בפחד. אני מפחד לגלות שמוחי תעתע בי ושזה לא הוא למרות הכל.

מיטאס נאנח ותופס את ראשו בידיו. "קיוויתי שלא תשים לב. היית חייב לשקוע במחשבות דווקא עכשיו?"

"זה ממש לא העניין! מה אתה עושה כאן?" אני חוזר על שאלתי, מנסה לשמור על קור רוח אך מתחיל להרגיש את הזעזוע הולך ומצטבר בחזי. מה הוא עושה כאן? מה לעזאזל הוא עושה כאן?

הוא מסרב להביט בי ונועץ את עיניו בכפות רגליו, שיערו הארוך נופל על פניו. הוא לבוש בבגדי נוודים, כמו אלה שאני לבשתי עד לא מזמן. ברדס שחור יורד עד רגליו ומגפי עור מלוכלכות מבצבצות מתחתיו. ידיו, בניגוד לשלי, חשופות ואני רואה טבעת מבזיקה על אצבעו. "אתה מאורס?" אני שואל מופתע, שוכח לרגע מהבעתה שלי.

"לא," הוא משיב בקול כל כך שקט שאני בקושי שומע. "גנבתי את זה מהחדר של אבא ואמא ביום שברחתי." הוא משתתק מיד, כאילו כואב לו לדבר על זה, ומסתובב עם כל גופו ממני.

"אתה מתכוון לענות לי?" אני מנסה להישמע חזק, אך קולי רועד בכל זאת. הפאניקה מתחילה לחלחל בעורקיי ואני אפילו לא יודע למה. זה אחי שאני מדבר איתו עכשיו, אז למה אני כל כך מפחד?

הוא מהסס לרגע ומרפה את אגרופיו, משאיר את ידיו שמוטות לצידי גופו. "לא," הוא משיב לבסוף. "אבל אתה חייב לבוא איתי. לא בטוח כאן כרגע." קולו מתקשח והוא מסתובב אלי סוף סוף ואני נרתע לאחור בהפתעה.

אני בוהה בו בהלם. "מה קרה לך?" קולי כל כך חלש כשאני שואל זאת, לא מצליח להסיט את מבטי מהצלקת הארוכה לאורך פניו ומתחת לחולצתו. היא דהויה מאוד כך שכנראה הוא קיבל אותה לפני זמן רב, אך עדיין אני יכול לראות אותה בבירור.

"זה שום דבר." הוא מתחמק. "תקשיב, תלאס, אתה חייב לבוא איתי. אני לא צוחק. כולם יורדים עכשיו למרתף וזה המקום האחרון שכדאי שתהיה בו כרגע. חוץ מזה, יש כמה דברים שאני רוצה לספר לך וכאן זה ממש לא המקום, כל רגע מישהו יכול להגיע וזה מסוכן בשבילי," הוא אומר במהירות ועיניו מתרוצצות בחוסר סבלנות.

אני נאנח ונכנע. "בסדר. לאן?"

הוא לא משיב לי הפעם וממשיך להתקדם באותו כיוון כמו קודם. הדרך שמובילה למקלט. מוזר לי שהוא כינה אותו 'מרתף'. אני שוקל לשאול אותו אבל מוחל בדעתי וממשיך לעקוב אחריו בשתיקה. אחרי כמה זמן אני קולט שבאחת הפניות עברנו לאזור במנהרות שלא הייתי בו מעולם. מיטאס לא דיבר בכלל עד עכשיו, רק הלך והלך והלך. הוא עדיין זקוף כמו שזכרתי אותו ובעיניו עוד קיים הזיק הילדותי, למרות שהוא הרבה יותר רחוק עכשיו.

"הגענו." הוא מעיר אותי ממחשבותי ואני קולט שנכנסנו למנהרה צרה וחשוכה. משני צידיה מורכבות דלתות מסורגות מלמעלה וחלון קטן בגובה ראשי והן ממשיכות לאורך המנהרה עד שאני מאבד אותן בחשיכה.

אני נתקף בחילה כשאני נזכר במקום וחש צורך עז להקיא. מיטאס לעומתי, נראה די רגוע. הוא סורק את המקום בעיניו ומהנהן לעמו כמה פעמים. "אתה יודע, זכרתי את המקום הזה קצת יותר גדול." הוא מפנה אלי את מבטו וחיוך תופס את מקום ההבעה הלחוצה שלו עד עכשיו.

"זה המקום הבטוח?" אני שואל בקול חנוק, לא מאמין שהוא הביא אותי הנה אחרי כל השנים האלה. "אתה לפחות עומד להסביר לי מה קורה כאן?"

הוא נאנח בתבוסה ומתיישב על הרצפה המצופה מתכת עכורה ומאובקת. הצינוק נסגר אחרי שברחתי, כך הבנתי משיעורי עם של. היום איש לא מורשה לרדת לכאן חוץ מהמלך. הוא קם אחרי כמה שניות בהחלטיות כשאני עוד עומד ומביט בו בבלבול. הוא מתקדם אל פנים המנהרה ונעצר מול אחד התאים שאני בחיים לא אשכח.

"זה בסדר אם נדבר כאן?" הוא שואל בשקט, אני יכול לשמוע היסוס קל בקולו. "זה חשוב, אני מבטיח."

אני מהנהן ומתיישב בגבי לתא בו הייתי כלוא במשך שבעה חודשים. אני לא מוכן עדיין להביט בו. מיטאס מתיישב מולי, זקוף כמו תמיד וברגליים שלובות ומביט בי בהבעה שאני לא מצליח לפרש. דאגה? עצב? שמחה? פחד? אני לא יודע. אני משפיל את מבטי ובוהה בכפות ידי בחוסר ידיעה מוחלט של מה לעשות. אני פוגש את אחי אחרי כמעט שש שנים שלא ראיתי אותו והוא עומד לספר לי משהו.

"אז… דבר." אני מרים אליו את מבטי סוף סוף אחרי כמה זמן שאנחנו פשוט יושבים בשתיקה צורמת. "אתה לא מת. הבנתי. מה אתה כן?"

הוא נאנח ואני רואה חיוך קטן מצטייר על שפתיו. "זה עומד להיות ארוך, אז אני אקצר." הוא מזהיר אותי ואני מהנהן, סקרן אף יותר לשמוע את דבריו. הוא מעביר יד ברעמת שיערו שיורדת לכתפיו ומרחיק אותו מעיניו כך שהוא רואה אותי ביתר בירור עכשיו. הוא לוקח נשימה עמוקה ורועדת ושומט את כתפיו. "אחרי ששחררתי אותך," הוא מתחיל. "הייתי חייב לברוח או שהיו מוציאים אותי להורג על בגידה. בהתחלה נדדתי בין הממלכות ואז, אחרי שנתיים, נמאס לי להתחבא כל הזמן ולעבור מבית לבית ליער ומערות. ניסיתי להתאבד, בטח שמעת על זה, אבל איזה איש זקן הציל אותי ברגע האחרון. בדיוק עמדתי לקפוץ ורגל אחת שלי כבר היתה באוויר, אבל הוא בא משומקם ותפס אותי מאחור. איבדתי שיווי משקל ונפלתי עם הפנים על הזיז, משם הצלקת." הוא מסמן בידו על הקו הבהיר לאורך פניו. "היא לא היתה כל כך ארוכה אז, אבל קרו אחר כך עוד כמה דברים.

"בכל מקרה, האיש הזה טיפל בי וסוג של לקח אותי תחת חסותו. חייתי איתו במשך כמה חודשים, עד שהוא נפטר מזקנה, אז המשכתי לחיות שם. צבעתי את שערו בכסף והלבשתי את הגופה שלו בבגדי. לכלכתי את פניו וגופו בדם שלי ושמתי את הגופה למרגלות הצוק, איפה שהייתי אמור לנחות בקפיצה. ביימתי את מותי וכשראיתי את מודעות האבל הייתי בטוח בבטחוני. המשכתי לנדוד ושמעתי כמה שמועות עליך, חלקן אמרו שמתת וחלקן שנתפסת שוב. לפני כמה שבועות שמעתי על מקרה חטיפה ואחרי כמה בירורים גיליתי שאתה היית הקורבן. אחרי כמה ימים גיליתי גם שמישהו הציל אותך אך נתפס. זה היה במזרח ובדיוק שהיתי שם באותו זמן. כששמעתי על המשפט של ה'בוגד' נוכחתי בו רק כדי לחזור בו מוצא להורג על ידי כיתת יורים. הדם שלו התפזר על כל הרחבה והאנשים שהיו שם צרחו בעידוד, כאילו המוות שלו היה מוצדק. זה היה מבעית, אבל הדבר הנורא ביותר היה שזיהיתי אותו לפני, והדם שלו היה לבן. זה היה אח של אמא שלנו שהציל אותך." הוא תופס בראשו ומשקשק אותו בכעס, אך מכריח את עצמו להירגע וממשיך. "יצאתי בשניה שקלטתי את זה והתקדמתי לכיוון הבר שידעתי שלקחו אותך אליו רק כדי לגלות שמשהו שרף אותו ואת כל הנוחכים בו עד היסוד. הייתי בטוח שזה אתה, ואז ראיתי אותך עומד שם ובוהה בורד." הוא מגחך לעצמו במרירות. "זה היה כל כך אבסורדי כי ורדים היו הזן האהוב עליך במשך כל הזמן שהכרתי אותך, ואתה הבטת בו בכזה עצב עד שקמל בין אצבעותיך. אחר כך פשוט עמדת שם ובהית. אני לא יודע במה. מתי – "

"למה לא באת?" אני קוטע אותו בגסות. ומביט בו בחוסר אמון, מרגיש נבגד. "למה פשוט עמדת שם ובהית בי במקום לבוא ולהראות לי סימן חיים ממך?" אני ממשיך להטיח בו בכעס. "אתה יודע כמה זמן חיפשתי אותך במשך כל השנים האלה? אתה יודע מה עשיתי כשראיתי אנשים תולים מודעות אבל שלך? אני שרפתי כפר שלם!" אני לא יודע מאיפה הגיע כל הכעס הזה. אני אפילו לא יודע אם זה כעס או תסכול או פשוט התפרצות של כל מה שארגתי מאז שהגעתי הנה.

"אתה לא תבין, אני כל כך רציתי לבוא אליך. להראות לך שאני חי ושהכל יכול להיות בסדר, אבל הייתי קפוא כמו פסל. ואז, כשאזרתי מספיק כוח משהו בך השתנה. נהיית זקוף פתאום והתחלת ללכת בשממה. נראית כאילו את בטראנס ושוב לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להתקרב אליך. הייתי פחדן וברחתי.

"אחרי כמה ימים גיליתי שחזרת לארמון. לא הצלחתי להבין איזה מניע היה לך לעשות את זה, ואז נזכרתי באיך שנראית באותו יום וניחשתי שהגעת לקבל את העונש שלך. ידעתי שאתה לא מת כי אני כבר לא שם, ומישהו היה חייב להחליף את אבא. הדם שלו התחיל להשתגע בערך חודש לפני ששחררתי אותך. ידעתי שבגלל שאני מוכרז כמת ומפני שאתה בדיוק חזרת בתקווה למות, ריקס החמישי יאלץ להמליך אותך. התסננתי לארמון לפני יומיים, יום אחרי שגיליתי על תאריך ההמלכה, בתור שומר והצלחתי להשיג את תפקיד שומר הראש שלך בטקס ומכאן הגענו לעכשיו." הוא מסיים ואני קולט שמתישהו בסיפור שלו הפניתי א מבטי ממנו. עכשיו כשאני שוב עם פני אליו אני רואה שהוא בוכה. דמעותיו מרטיבות את המתכת כשהן פוגעות בה וחושפות את צבעה המקורי.

אני רוצה לנחם אותו, אך מוצא את עצמי חסר מילים לחלוטין ורק מליון שאלות בראשי. אני לא יודע מה לעשות, אז כל מה שאני עושה זה לשבת מולו בשקט ולחכות שירגע. פתאום אני קולט שאני בוכה גם. טוב, אולי לא בוכה, אבל זרמים דקים ומלוחים זולגים מעיני. "אני מצטער, מיטאס." זה כל מה שאני מצליח לומר. אני אפילו לא יודע על מה אני מצטער.

הוא לא מגיב למילותי ומוחה את דמעותיו מעיניו. הוא מזדקף שוב ומביט בי בהבעה רצינית שקצת מפחידה אותי. "אבל זו לא הסיבה שהבאתי אותך הנה," הוא אומר ברצינות. "יש משהו הרבה יותר חשוב שאני צריך לדבר איתך עליו." הוא עוצר את עצמו ומביט בי בציפייה, כאילו רוצה שאמשיך אותו.

יש לי כמה ניחושים בראש, אך אני מעלה רק את זה שמעניין אותי באופן אישי בתקווה שאני צודק, "היומן." תגובתו לא משאירה מקום לספקות.