ממלכת היסודות – פרק תשע עשרה “השיר של מאיה”

לפתע אגם נזכרה במשהו שאמא שלה אמרה לה פעם "אגם, הלב שלך טהור, אבל את בכל זאת צריכה לחפש את הדבר שישלים אותך…" הדבר שישלים אותה…. ומה הוא? מה הדבר הזה? אגם ניסתה להיזכר, אבל כל מה שעלה בראשה זה רק תמונה של איזה מפוחית מעצבנת… רגע אחד! חשבה אגם, מפוחית! זהו זה! היא הייתה קופצת משמחה אם היא לא הייתה במצב כזה נורא.
אגם לא ידעה למה היא פתאום נזכרה במשפט הזה שנאמר כשהייתה עוד בכיתה א', היא לא ידעה איך הגיעה למצב הזה, הדבר היחיד שידעה זה שהיא רוצה לנצח, רוצה נקמה, רוצה לחזור הביתה…
"המפוחית!" אגם שמעה את להב צועק לה את זה בשארית כוחותיו.
"ת-סתום!" צעקה עליו מאיה והזיזה מעט את פרק כף ידה ולהב לא יכל עוד לזוז. בכלל.
להתרכז! אגם חשבה לעצמה, עכשיו צריך רק להוציא את כלי הנגינה הזה.
היא הוציאה בזריזות את המפוחית מכיסה מבלי לדעת בוודאות למה, היא חייבת למהר, עוד מעט להב כבר לא יוכל לנשום.
אגם הסתכלה על המפוחית פעם אחת אחרונה לפני שניגנה בה מנגינה יפה. אגם התחילה במהרה לשיר:
"כוכב מסמל את השלום, האחווה והטוב
והגנב מסמל את הרוע, היהירות והמכאוב
אני גנב
ומעל ראשי כוכב
אני נווד
מסתובב לבד
אני מנסה להוריד את הכוכב אך מתייאש
ונכשל
אני מנסה להוריד את קליפת האבן מליבי אך נסוג
ונכשל
ואחר כך הם שואלים: “למה?”
“אתה מתכוון לעבור שוב? אל תלך, אנא”
אבל תחושותיי אומרות לי שהמקום הזה
הוא לא אני, אני לא כזה!
וגם כשיש לי “חברים”
הם אליי מחייכים, אבל לא באמת אותי מקבלים
“אתה גנב או כוכב?” הם שואלים
אבל את התשובה גם אני לא יודע"
מאיה שמטה את חרב האופל ממש כמו ששמטה את כוס הזכוכית מידה כששמעה את השיר בחלומה.
בהתחלה דמעות אחדות זלגו על לחייה של מאיה ולאחר כמה שניות מאיה בכתה כמו תינוקת.
אגם מעולם לא ראתה את מאיה מתייפחת ככה, ממש מוציאה הכל דרך הדמעות שלה.
"מה את עושה, טיפשה?!" צרחה הרוצחת "תשמידי אותה, בכיינית!" היא צעקה.
הכל קרה כל כך מהר! קודם מאיה התכוונה להשמיד אותה עד היסוד ועכשיו מאיה בוכה. פשוט בוכה.
אגם ניערה את ראשה, זה היה משהו שאמרה שגרם למאיה להתייפח ככה?
"לא." לחשה מאיה ותפסה בחרב.
"מה אמרת?!" שאלה הרוצחת וטיקים בעיניה הצביעו על עצבנותה של המרושעת.
"לא." מאיה אמרה הידקה את אחיזתה בחרב.
"אבל… אבל…" הרוצחת מילמלה "את לא יכולה להרוג אותי! שכחת? אני בת אלמוות!"
חיוך קטן עלה על שפתיה של מאיה "למענך, אמא." היא לחשה ונשאה עיניים אל השמים "למרות שלא הכרתי אותך,"
מבט משונה תפס את מקומו על פניה של המרושעת.
מאיה עצמה את עיניה והתרכזה בחרב.
"מה את עושה?" שאלה הרוצחת "את לא יכולה להרוג אותי!".
"אבל שכחת," אמרה מאיה כאילו מגלה סוד "- שכחת שנתת לי כוחות חזקים יותר משל כל היסודות ואת חרב האופל."
המרושעת הסתכלה על הילדה, המומה "אבל… טוב, אם תגרמי לי להיות 'בת תמותה' הכוחות שלך יעלמו! לא יישאר לך שמץ של יתרון על היסודות ולעולם, אבל לעולם! לא תשיגי את הנקמה שכל כך ייחלת לה!"
נראה היה שמאיה מעט מהססת.
"קדימה, את לא רוצה לעשות את זה…" ניסתה הרוצחת.
אגם פתחה את פיה וסגרה אותו מייד, היא לא ידעה מה להגיד, היא נלחמת על חייה. אגם נשמה עמוק והתכוננה לתבוסה כשלפתע קול אמר "לא, מאיה, את חייבת להתמקד!" אגם ראתה שמאיה מתבוננת בה ומהר מאוד הבינה שהיא זאת שאומרת את הדברים. "אני יודעת שאף פעם לא באמת אהבת אותי, וכשאני חושבת על זה, אף בן אדם לא אהב אותי! אם תעזרי לה, את תהרגי את היסודות והעולם יחרב, אם תהרגי אותה לעולם לא תוכלי לקבל נקמה… וכנראה… גם לראות את אבא שלך… את בין הפטיש לסדן, אנחנו סומכים עלייך שתעשי את הבחירה הנכונה!"
מאיה הביטה בשתיהן, היא לא יכולה לאבד עוד בן משפחה.
"אני מבינה אותך" אגם בכתה לפתע.
מאיה ראתה בעיניה הכחולות של אגם הזדהות ובעיניה הכחולות של הרוצחת רק שנאה טהורה.
פתאום, עיניה של מאיה זהרו ואש עטפה את החרב, בקצה החרב צמחו קוצים, מערבולת שמרה על החרב משתי צידיה ומים שמרו על הידית.
מאיה החזיקה את החרב אל מול אגם.
זה הסוף, חשבה אגם לעצמה, זהו. זה נגמר. הפעם באמת! אגם עצמה את עיניה בחוזקה, מקווה שזה יפחית את הכאב.
אגם שלחה מבט חטוף אל שאר היסודות שכל הצבע אזל מהם, עיניה הירוקות והבורקות של איילה כבר נעצמו, אבל אגם יכלה לראות את הריקנות שבהם גם דרך העפעפיים, עיניו המיוחדות של און נצבעו בצבע אפור – שחור ועיניו החומות של להב כבר לא היו כאלה נוצצות וחייכניות אלא – ריקות.
אגם ראתה שהוא מתקשה לנשום, היא ראתה את איילה מתחילה לשקוע באדמה וראתה את און מתחיל להתפוגג.
היא עצמה את עיניה בפחד ונתנה למאיה לבצע את בחירתה המכרעת.