ממלכת היסודות – פרק שמונה עשרה – “הקרב ממשיך!”

מאיה שלפה את חרב האופל כשעיניה המרושעות מביטות באגם בשנאה יוקדת, אבל בשנאה הזאת היה שמץ של פחד. שמץ של אחווה. שמץ של טוב לב, אבל זה היה רק 'שמץ' לא יותר. לאגם לא היה כל סיכוי נגדה.
מחיאות כפיים נשמעו מבין הצללים. צליל המחיאות האיטיות התקרב אט אט אל האור. סוף סוף. אגם פוגשת את מי שהרגה את אביה פנים אל פנים. היא ראתה את הרוצחת בעבר אך עכשיו זה משהו שונה לגמרי! עכשיו היא יודעת שהיועצת 'הרגה' את אביה של אגם.
כאב ראש תקף את אגם, איזה יופי! חשבה, כאב ראש בדיוק בזמן שהיא עומדת למות, איזה צירוף מקרים מקסים! היא חשבה בציניות, וכאילו שכל המהומה שהתחוללה בראשה של אגם ומחוצה לו לא הספיקה, הרוצחת התחילה לדבר "זוכרת אותי, אגם?" היא הדגישה את שמה, "את לא רוצה לפגוש את אביך? הוא ממש כאן למעלה! בשמים." היא הצביעה אל השמים וחיוך זדוני על פניה, מבלי לחכות לתשובה היא אמרה 3 מילים, מילים שאגם יחלה לכך שלא תגיד: "מאיה, תשמידי אותה" חיוך זדוני ואף מרושע התפשט על פניה של מאיה.
"בעונג," היא לחשה מאיה.
'בעונג' המילה חזרה שוב ושוב במוחה של אגם. מאיה עד כדי כך אכזרית? אולי יש בה נקודת תורפה שאגם יכולה לנצל? אולי? לא! הכל אבוד… אולי בכל זאת?
"מאיה!" אגם ניסתה לדבר איתה בהיגיון, "את לא רוצה לעשות את זה…"
"למה?!" שאלה מאיה, זה לא עבד! לא!
החרב נצצה באור השמש היוקדת.
אגם שלחה אל עבר איילה, און ולהב מבט חטוף, אבל הם לא החזירו לה אחד.
אגם עצמה בחוזקה את עיניה. היא הרגישה את חייה חולפים מולה, זיכרונות חלפו בעיני רוחה, מאז יום הולדת שלוש שלה, שלשם אף 'חברה' שלה הגיעו, עד לימים שבהם מאיה התעללה בה אל מול צחוקם הנוראי של התלמידים ולתמיכתה של היועצת, 'היועצת' היא ירקה את המילה, זאת שרצחה את אביה!
רגליה של אגם כשלו בעוד הן מנסות לבוא אל הרוצחת ולהראות לה 'מי הבוס'.
"תעני לי, למה לא לעשות את זה?" שאלה מאיה, עדיין עם החיוך על שפתיה.
"כי… כי…" אגם השתתקה, היא שלחה מבט נוסף בחבריה והשתוקקה בכל ליבה לרוץ ולעזור להם.
אגם השתוקקה ללכת משם או להתעורר במיטה שלה או לראות שוב את אמא וסבא שלה או לחבק את חבריה היסודות או לבכות לתוך הכרית שלה או כל דבר… רק לא להיות במקום הזה בזמן הזה ברגע הזה ביום הזה או בכלל…
אגם תתאפסי! צעק קול בראשה, את חייבת לחשוב על דרך לעבור את זה בשלום!
אש הנקמה שבערה בה נכבתה ברגע שראתה את חרב האופל, מאיה וסאלי.
אגם! הזמן שלך אוזל! צעק הקול בראשה, תפעלי ומהר!
"מאיה… אני יודעת שאת שונאת אותי ו…" התחילה אגם.
"ו-מה?! את הולכת לנסות לשכנע אותי לא לחסל אותך? לא נראה לי שזה יעבוד, זה או את או אבא שלי ואני מתארת לעצמי שאת יודעת במי אני אבחר ולמה!" לרגע מאיה נראתה לאגם כמו ילדה חסרת אונים ולא ממומשת, אבל רק לרגע. לרגע שלאחר מכן היא נראתה ממש כמו אגם, אבל רק לרגע. אגם בכתה. היא עומדת למות! "אני רוצה הביתה" היא מילמלה כמו ילדה קטנה ואבודה.
"אוי! תראו את הילדה הקטנה שכאן!" צחקה מאיה.
"מאיה! את משתמשת בקסם אפל! את יודעת מה זה בכלל?!" צעק און כשמבט קר בעיניו.
"אוי! תשתוק!" צחקה מאיה בלעג והצביעה עליו, פתאום כוח בלתי נראה חסם את פיו ולא איפשר לו לדבר ובקושי לזוז.
אגם התייסרה בראותה את חבריה ככה, אבל מה היא כבר יכולה לעשות? להגיד כמה מילים? אגם הייתה אובדת עצות. יכול להיות שככה זה באמת יסתיים?
השמש קפחה על ראשה וטיפות זיעה החלו לצוץ על פניה, היא חייבת לעשות משהו – ומהר!