ממלכת היסודות – פרק שישי

מחשבות רבות ליוו את אגם בדרכה הביתה, כפולות ומכופלות בכל פעם שחשבה עליהם שוב.
"סבא" היא פתחה את דלת הבית בחבתה.
"כן, מלאכית?" הוא חייך אליה.
"שיניתי את דעתי בקשר לספר, אני רוצה לקרוא אותו"
נראה היה שהבעת פניו של סבה הפכה מחייכנית ושמחה לממש מאושרת "ברור מלאכית, הוא בעליית הגג, מייד אביא לך אותו!" ואז צעק לאמא שלה "שרה, המלאכית רוצה לקרוא!" צעקת יש נשמעה מכיוון המטבח.
זה גרם לאגם לחייך מעט, סבא ואמא שלה התנהגו כמו ילדים קטנים שמקבלים סוכריות כשהושיטו לה את הספר.
"אוקי…" מלמלה בחצי פה אל מול המבטים המלחיצים של מגדליה והלכה לחדר, מיד לאחר שנכנסה סגרה את הדלת ונשמה עמוק.
"היה הייתה פעם" אגם התחילה לקרוא "ממלכה, לא סתם ממלכה, אלא ממלכה קסומה, בממלכה הזאת שלטה מלכה בטוב לב רב.
רבבות שנים עברו והמלכה הזדקנה יותר ויותר. יום אחד קראה המלכה למכשף הגדול והזקן ואמרה לו כך "אנא, רפאני! אני רוצה להמשיך למלוך על הממלכה הזאת! אני יודעת שזה אנוכי, אבל אני לא חושבת שמישהו יוכל למלוך טוב כמוני…"
"בוודאי שאוכל להשאירך בחיים לנצח, טוב, עד סופה של הממלכה הזאת, כל עוד הממלכה חיה, כך גם את, בכל מקרה, אעשה זאת, אבל הנה אזהרתי אליך, ארבעה אנשים שאת מכירה ואוהבת יהפכו למרושעים וארבעה ילדים שאינך יודעת מי הם יבורכו בכוחות היסודות, אך יש עוד תנאי, הרי את יודעת שיש לכולנו את כוחות היסודות המדהימים, כל כוחות היסודות של התושבים בממלכתינו כולל של השליטים יעלמו מלבד של ה-4 את מסכימה?"
ליידי אורונה לקחה נשימה עמוקה ונאנחה "אני לא יודעת" היא הניחה את היד על מיצחה ביאוש.
"אז את צריכה להחליט" האיץ בה המכשף "עכשיו"
"טוב… אולי אתחרט על זה בעתיד ואולי אהנה מבחירתי אך… אני מסכימה…."
"בסדר, הזהרתי אותך" אמר לה ועשה את קסמיו"
אגם הייתה המומה, היא לא ידעה שספרים הם כל כך מעניינים, בפרט הספר הזה.
אגם ניקתה את כריכתו החומה של הספר מאבק וראתה שהתנוססו עליו באותיות זהב שתי מילים: "ממלכת היסודות", ציור ישן של מפוחית הופיע עליו.
"היי, זה ממש כמו המפוחית של אבא, זה נראה גם באותו הגודל…" הרהרה.
אגם לקחה את המפוחית מנחושת של אביה והצמידה את זה לספר "אוי לא!" מלמלה כשהמפוחית נבלעה, פשוט נבלעה על ידי הספר "אוי לא! מה עשיתי?" היא חיפשה בין הדפים, מתחת למיטה, מתחת לשולחן, פשוט בכל מקום בחדר ולא מצאה!
פתאום שמעה אגם נגינה, לרגע חשבה שזה סבא שלה שמנגן בפסנתר ואז שמה לב המנגינה נובעת מהספר. היא הביטה לכיוון הספר וראתה את המפוחית עליו. אגם ניסתה להוציא אותה, אבל היא הייתה דבוקה לספר.
"אההה" פלטה אגם, משותקת לגמרי אל מול שער בין מימדי שנפתח. בחדר. שלה. הצילו! חשבה לעצמה ושמעה מנעול מסתובב, אמא שלה נעלה את הדלת.
היא הרגישה שלעולם שמבעד לשער היא שייכת, אגם לא ידעה להסביר את ההרגשה המשונה הזאת.
תחושות הספק והרצון רקדו טנגו בתוך ראשה של אגם, ולבסוף, היא קפצה אל תוך השער בלית ברירה.
היא לא ידעה בדיוק איך הרעיון לקפוץ לתוך שער בין מימדי הגיע לתוך הראש שלה ולמה שמה את המפוחית על הספר, אבל מכאן אין כבר דרך חזרה.
היא הרגישה שמים צלולים עוטפים אותה אבל לא העיזה לרגע לפתוח את עיניה או לזוז בכלל!
בום! טראח! פוש! אגם התגלגלה על הרצפה בחדר… בחדר… שעליו חלמה בבית הספר? מקום יפה, זה היה חדר עגלגל בצבעי סגול וכחול, חלונות ויטראז' יפים, באמצע עמד שולחן גבוהה עם כדור בדולח עליו. אישה יפיפיה נכנסה לחדר, היא הייתה צעירה ויפה אבל היה בה משהו עתיק, "ברוך שובך" אמרה לה האישה "אני ליידי אורונה" היה לה קול רך ונעים, ממש כמו פרח שעוטף בחיבוק את כל מי שמקשיב לה "את בטח קראת על הפגישה שלי עם המכשף…"
"את מהספר?" שאלה אגם, למען האמת, היא כלל לא הייתה מופתעת, ליידי אורונה גרמה לה להבין הכל, זה לא היה משהו שאמרה, אלא המבט בעיניה, מבט שאומר הכל.
"אכן, בכל מקרה, חברייך מחכים לך, אני בטוחה שכבר פגשת את אחד מהם"
אגם לא הבינה למה ליידי אורונה מתכוונת, היא לא פגשה אף אחד! כל מה שהיה לה בראש זה סבא ואמא שלה ומה הם חושבים.
"תכירי, אלו: איילה, און, הם אחים, ואני מניחה שאת מכירה כבר את להב…"
אגם זעמה מהתרגיל שעשה עליה להב בעודו מחייך בהנאה.
"היי" אמרה איילה, עיניים ירוקות, שיער חום ושמלה ירוקה.
"מה קורה?" שאל און,הוא לבש צעיף לבן ובגדים אפורים.
"זוכרת אותי?" שאל להב, הוא נראה בדיוק כמו שהיה בעולם בני האדם, לפחות ככה היא חושבת, השער הזה הוכיח לה שהכל הוא ממש לא כמו שהוא נראה!
"מה? אבל?" היא הצליחה למלמל אל מול הצחוק המעצבן של להב והמבטים המחייכים של איילה ואון.
"להב שולט באש, איילה באדמה, און באוויר" אמרה ליידי אורונה.
"מי במים?" שאלה אגם.
און הניח יד על כתפה "תנחשי, אגם" הוא הדגיש את שמה.
"א.. אני?"
"כן" אמרו כולם פה אחד.
לאגם התחשק להתמוטט ממש ברגע זה, אולי שהאדמה תבלע אותה? זה גם טוב! כל דבר, רק שכל זה לא באמת יקרה!
"טוב, נניח שכל זה נכון, איפה אני?"
"ממלכת היסודות" אמרה ליידי אורונה.
אגם חשבה שכדאי לשנות גישה "מגניב" אמרה, כאילו אם תגיד את זה, יתברר שהכל חלום.
"זה לא חלום" אמר להב "באמת זכית לפגוש מישהו כמוני" הוא צחק.
"תשתוק" אמרה לו איילה וחייכה אל אגם "אני יודעת שקשה להבין שאת בסיפור שהתחלת לקרוא… אבל… טוב… זה קורה באמת"
"אגם, את וחברייך תעברו אימונים…" אמרה ליידי אורונה ולהמשך אגם כבר לא הקשיבה, זה היה משהו שאמרה ליידי אורונה,"יש לי חברים…" אגם מילמלה, איילה ואון הסתכלו עליה מופתעים.
"כשהייתי במעקב עליה ראיתי את היריבה שלה, הבנתי שאין לה חברים, בלי להעליב" הוסיף להב.
"יש לי חברים…" חזרה אגם "אף פעם לפני כן לא היו לי חברים!"
"כן, כרגע אמרתי את זה…" להב גילגל עיניים
"סליחה להב, מה אמרת ליידי אורונה?" אגם התעשתה, אבל בתוכה היה קרנבל של אושר. אולי ילדים אחרים יחשבו, על מה היא בדיוק מתלהבת? קשה להסביר, כשעוברים חרם בלתי נפסק, המורים שונאים אותה, כל יום בבית הספר הוא כמו סיוט מחודש. הדבר שהכי יעזור זה חברים ואגם אף פעם לא תפסיק להעריך את זה.
"אמרתי שתלמדו כולכם בבית הספר היחיד שיש לנו כאן, בניגוד לבני האדם, אנחנו יותר ממוקדים-"
"סליחה, אבל מה אנחנו בדיוק? כלומר…. לבני התמותה קוראים בני אדם, ליצורים עם אוזניים מחודדות קוראים אלפים… אז איך קוראים למין הזה?" שאלה אגם עם רעד קל בקולה.
"לשאלתך, יש הקוראים לנו השליטים ויש הקוראים לנו יסודות, אבל בינינו, אנחנו יסודות"
"קיבלתי" אמרה אגם וסימנה לייק בידיה.
"אז נמשיך, הבגדים האחידים שלכם מחכים לכם בחדריכ-"
"זאת פנימיה?" שאלה אגם.
"מה שבני האנוש קוראים לו פנימייה אנחנו קוראים לו בית לימוד תמידי, אפשר להמשיך?"
"כן, ברור"
"הבגדים האחידים שלכם בצבע היסודות שלכם… מה עכשיו, אגם?"
"אממ… סליחה… אבל יש עוד ילדים עם כוחות כמו שלנו?"
"לא, למי שאין כוחות כמו שלכם ילבש מדים אפורים, יש לילדים האחרים כוחות אחרים, חלשים משלכם. אבל יודעים מה? אתם בטח צריכים לישון, אגם, איילה תציג לך את בית הלימוד התמידי ותענה על השאלות הבוערות שלך"
"חשבתי שאני היחיד שבוער פה. הבנתם? אש?" הוסיף להב וצחק.
"מצחיק מאוד" אמר און וגלגל עינים.
"אכפת לכם? אני מנסה להראות לחברה שלי איפה הבית הלימוד התמידי!" איילה עיקמה את אפה המושלם בזעף ומבלי לחכות לתשובה הובילה את אגם אל חדרן.