ממלכת היסודות – פרק שביעי

"יש לך שאלות?" שאלה איילה לאחר ההסבר הארוך על בית הלימוד התמידי.
"אממ… מתי אני מתחילה את האימונים?" שאלה אגם ועצמה את עיניה לכמה שניות.
"מחר" ענתה איילה "את תשני איתי בחדר הזה והבנים בחדר ליד… כן, אצלנו, היסודות, השקיעו יותר בעיצוב החדר"
"וואו" אמרה אגם כשאיילה פתחה את דלת החדר, מה שנגלה אל עיניהם היה לא פחות ממקסים ויפיפה!
טפט בצבעי כחול וירוק קישט את הקירות, מדפים מלאים ספרים ועוד דברים מדהימים ביופיים שאגם לא ידעה בדיוק למה הם משמשים.
אבל מה שהטריד את אגם זה שאולי הם יודעים עליה דברים אישיים אחרים.
"אל תדאגי" אמרה לה איילה כאלו קראה את מחשבותיה "אף אחד לא יודע עליך שום דבר מלבד המכשף הגדול וליידי אורונה, עכשיו, יש לי מתנה בשבילך" היא הושיטה לה את…. המפוחית! חשק עז לנגן בה אחז באגם, אבל היא התאפקה ורק טחבה את המפוחית באחד הכיסים שלה "תודה".
תוק תוק תוק…
נשמעו נקישות על הדלת.
"כן?" אמרה איילה.
אגם שרטה את עצמה מלחץ שוב, ההרפתקה שלה רק התחילה והיא כבר עברה הרבה! זה קשה לחשוב איך אמה וסבה מודאגים!
הדלת נפתחה, זה היה און "ליידי אורונה רוצה לאסוף את כל בית הלימוד התמידי ולהציג לכולם את אגם…"
"אוקי, אני תכף אגיע" אמרה אגם והביטה בעיניו לשנייה שנמשכה כמו נצח.
"מעולה, אל תשכחו ללבוש את המדים" הזכיר להם און.
"טוב" אמרה איילה "ברשותך אנחנו צריכות להתכונן… ביי" היא סגרה עליו את הדלת.
_________________

"יש עוד זמן עד שהטקס יתחיל" אמר לה להב כשאגם חיכתה בסבלנות מדומה ליד הבמה.
אגם גילגלה עיניים והתחילה לשרוט את עצמה. היא הייתה לבושה בשמלה כחולה, שרשרת עם תליון בצבע כחול ים ונעלי בובה בצבע תכלת "נראה לי שהם קצת הגזימו עם הכחול" אמרה אגם כשראתה לראשונה את מדי בית הלימוד התמידי שלה.
"אממ… אגם?" אמר להב והיא הפנתה אליו את מבטו "את יודעת אולי למה המאיה הזאתי מתאכזרת אלייך, כלומר, היא עוברת התעללויות בבית, או משהו כזה?"
"אני…" אגם עצרה לרגע, היא חשבה על זה פעם אבל לא יחסה לזה משמעות מרובה, איזה אנוכית היא! "אני לא יודעת" היא השפילה את מבטה "אני באמת לא יודעת…."
רעד עבר בלהב כשאמר "זה בסדר" והעביר יד בשיערו האדום.
מחשבותיה של אגם נדדו אל מאיה ותמונות מזוויעות של התעללויות מרושעות מצד הוריה של האויבת שלה עלו בעיני רוחה.
מחיאות כפיים, צעדים חלושים של נעלי עקב, פנים קורנות ושמלה לבנה, זאת הייתה ליידי אורונה.
"שלום לכולם" אמרה ומחיאות כפיים מחודשות נשמעו מכל עבר. אגם ניסתה לקלוט מישהו, היא הצליחה לראות, מבעד למחיאות הכפיים, תלמידה במדים אפורים, אבל בשביל אגם זאת הייתה ילדה שחייה היו מושלמים מאז שנולדה, אביה לא מת, היא לא סבלה מהתעללויות ו… "תודה לכולם" דיבורה של ליידי אורונה קטע לאגם את מחשבותיה.
"בשורה משמחת בפי, מצאנו את כל היסודות!" היא צעקה ומחיאות הכפיים הסוערות רק התחזקו "כפי שידוע לכם, להב – שליט האש, איילה – שליטת האדמה, און – שליט האוויר" הכריזה ליידי אורונה והשלושה הסמיקו מהמבטים הבלתי נפסקים שנעצו בהם חבריהם לבית הלימוד התמידי "וחברתינו" המשיכה ליידי אורונה בשלה "אגם – שליטת המים" וואו! אגם לא חשבה שמישהו אחר חוץ ממנה במשחקי הדמיון שלה יגיד את זה! אגם, שליטת המים! מתאים לה! "אגם, תוכלי לעלות?" שאלה ליידי אורונה ולא באמת התעניינה בתשובתה של אגם.
אגם עלתה אל הבמה המקושטת באבני חן צבעוניות כשמחיאות כפיים מלוות אותה. גם התחילה לחשוב שכואבות לתלמידים הידיים בדיוק כאשר התחילה ליידי אורונה לדבר "לכל אחד ואחת מכם יש כוח מיוחד, אם זה כוח סיבולת" היא התבוננה באגם לשנייה והמשיכה "עד ליסודות. אני, בתור השליטה של ממלכת היסודות והמנהלת שלכם, מכריזה בזאת, שהילדים האלה יחונכו בבית הספר הזה ולכן, בזכות בואם של כל היסודות, אני מאפשרת את פתיחת השנה עם קרואו!" מחיאות כפיים נוספות נשמעו "קרואו זה סוג של מסיבה בית ספרית… זה עורב באנגלית כדי לסמל את זה שכולנו מאוחדים, רעים וטובים" לחשה ליידי אורונה לאגם וזאתי הנהנה בראשה, הם באמת הולכים לערוך נשף! מדהים!
אגם ירדה בדילוגים מהבמה וניגשה אל חבריה.
"הולכים לערוך קרואו!" התלהבה איילה.
"מה את מתרגשת? עושים את זה בכל שנה" אמר להב.
"אבל זה הראשון של אגם" אמרה איילה והניחה את ידיה על כתפיה של אגם " אממ… מה?" שאלה אגם שהייתה שקועה במחשבות על הקרואו ועל מאיה.
איילה צחקקה "אוי, אגם! יש לי כל כך הרבה מה ללמד אותך!"
הבנים גילגלו עיניים, זה עומד להיות ארוך…
_________________

"מה עדיף?" איילה החזיקה שתי שמלות "שמלה חומה, מבליטה לי את העיניים או שמלה ירוקה, מתאימה לעיניים?"
"לא יודעת, נראה לי חום…"
"אז ירוק! ומה את הולכת ללבוש, אגם?" שאלה
"לא יודעת…" נאנחה אגם, למה היא צריכה את כל ההתגנדרות הזאתי?
"קדימה!" זירזה אותה איילה "תכף יום הלימודים יתחיל! אוי, מאוחר מדי" נשמע צלצול בדלת, "הצלצול הזה אומר שאנחנו צריכות להגיע לכיתה" אמרה איילה והעמיסה את הספרים בתיק שלה.
"זה ככה גם אצלנו" אגם לחשה ועשתה כמוה, "בואי" אמרה איילה כשהצילצול נשמע שוב.
בריצה מהירה הגיעו השתיים לכיתה "טוב שהגעתן" חייכה אליהן המורה, חיוך אמיתי, של טוב לב ולא של רוע ולעג. אגם השיבה לה בחיוך גדול.
"שבו באחד המקומות הפנויים" אמרה להן המורה והצביעה על המקומות הראשונים, המקומות הראשונים! חשבה אגם, וואו! היא מעולם לא זכתה לשבת במקומות הראשונים!
הראייה של הלוח משם היתה ישירה והמקומות מרווחים ונוחים. ילדים שלחו אליה מבטים מעריצים, מדהים!
לחשושים של בנות מצחקקות היה הדבר היחיד שאפשר היה לשמוע.
אגם התחמקה מכמה חטטניות שרוצות לדעת עם מי היא מתכוונת ללכת לקרואו ונתקלה באיילה "נו באמת" היא לחשה, היא כנראה הייתה הנערה היחידה שממש לא ציפתה לקרואו שמואו הזה.
"תרגעי, לא באתי לדבר על זה" הרגיעה אותה איילה "וואו! את ממש שונאת את זה, נכון? טוב, בכל מקרה, יש אימון כוחות לכל היסודות בעוד 5 דקות במגדל הכסוף או בשמו השני מגדל רפונזל" אגם פתחה את פיה כדי לשאול למה קוראים לא ככה אבל איילה הקדימה תרופה למכה "לא יודעת למה קוראים לו ככה, הוא ממש שם, לא יהיה לך קשה למצוא אותו, אני מביאה משהו מהחדר".
אגם צחקה כשמחשבה מוזרה עלתה בראשה "את קוראת מחשבות?" היא שאלה. להפתעתה של אגם איילה ענתה בישירות "יכול להיות, לחלק מאיתנו יש כמה כוחות ולא רק אחד… טוב, אני צריכה ללכת"
הליחשושים התגברו כשכמה חטטנים ראו את אגם עומדת דום ליד הלוקר שלה ונועצת עיניים באחת מאבני החן שקישטו את המקום.
"אולי היא רוצה לגנוב את האבן?" היא שמעה לחשושים נוספים.
"יכול להיות, שמעתי שמהמקום שממנו היא באה לא היה לה כלום" הוסיפה ילדה.
"תראו אותה! כמה שריטות! אבא שלה בטח משוגע ו-" אמרה ילדה אחרת ונתקלה במבטה הממוקד של אגם "שלא. תעזי. לדבר. על. אבא. שלי!!" צעקה אגם והילדה נרתעה לאחור. דמעות עיקשות זלגו במורד לחיה של אגם כשאמרה זאת "הוא מת" היא הוסיפה בלחישה והתקדמה בצעדים כבדים אל עבר המגדל הכסוף.
"מה קרה?" שאל אותה המורה כשראה את פניה האדומות של אגם.
"כלום" היא פסקה.
"כולך אדומה, תגידי, את מנסה לגנוב ממני את הכוחות שלי?" צחק להב. הוא דיבר בציניות. אגם ידעה זאת אבל משהו בזה פגע בה, משהו שלא ידעה בפירוש להסביר.
"אני מר פילינבול נתחיל בשיעור" אמר המורה והחווה בראשו אל און ואיילה שישבו דומים "נתחיל מכם, תלחמו" און ואיילה החליפו מבטים מבולבלים "אתה לא אמור ללמד אותנו איך להשתמש בכוחות שלנו?" של און.
"תנסו להזרים את האנרגיה, לכל אחד יש מקום אחר בגוף שממנו האנרגיה שלו מגיעה".
איילה ואון התאמצו אבל לא קרה שום דבר, כאב ראש תקף אותם ופתאום צמח מטפס טפס את און בגופו ומנע ממנו לזוז.
"כל הכבוד" אמר מר פילינבול "מאיפה ההתקפה שלך מגיעה?"
"מהידיים" אמרה איילה ופתאום… און השתחרר מהאחיזה של הצמח "בזכות הרגליים" הוסיף.
"אגם, להב" מר פילינבול סימן להם ללכת לרחבה. לאגם לא היה שום מושג איך איילה ואון עשו את זה.
שניהם התאמצו וכאב ראש נוראי תקף את אגם.
להב פתח את פיו ולהבות אדומות יצרו מעגל סביב אגם.
אחח! הכאב ראש הזה!! אגם פקחה את עיניה פעם אחת והתמקדה בלהב. שום דבר. לא קרה כלום. ופתאום… פתאום מים הרטיבו את להב עד לשד עצמותיו, כמו שוט שמצליף באריה, רק שהפעם זה היה אריה מאש.
לבסוף אגם הואילה בטובה להסיט את מבטה ממנו "אהה!" הוא צרח "אני קופא! זה כאילו שזימנת מים מהחרמון!"
מר פילינבול חייך אל ולהב, שחימם את עצמו לאט לאט ואז אל אגם, היא הייתה עם פרצוף מאושר ואשם בו זמנית "להב?"
"זה הגיע לי מהפה, אתם יודעים מה אומרים, חיים ומוות ביד הלשון"
"אגם?"
"העיניים, זה הגיע לי מהעיניים"
"כל הכבוד לשניכם, און, אפשר להחליף איתך מילה? השאר משוחררים"
"בטח" אמר און וכולם יצאו מהמגדל.