ממלכת היסודות – פרק עשירי

"הגעתן בדיוק בזמן" אמר להן מר פילינבול "אנחנו נתחיל את האימונים שלנו הפעם בזוגות שונים, אגם ואון, אתם תתחילו.
אגם צעדה בכבדות אל תוך האולם רחב הידיים.
היא מיששה בכיסה את המפוחית, היא לא הבינה למה הביאו לה את המפוחית הזאת, אולי כדי לחזור הביתה? אגם לא ידעה את התשובה לזה אבל הניחה שהתאוריה שלה נכונה.
און התמהמה קצת והסתכל על איילה ומיד לאחר מכן על מר פילינבול. מר פילינבול הנהן, כאילו הוא מסכים לאון להשתמש בכוחות שלו.
אגם עצמה את עיניה ואז פתחה אותן בעוצמה, שום דבר. היא עשתה זאת שוב ושום דבר לא קרה. לפני שהיא הספיקה לשים לב היא ריחף באוויר בעוד און עושה צורות עם הרגליים.
אגם הרגישה כאילו יד בלתי נראית אוחזת אותה בחוזקה ומעיפה אותה למעלה. אגם עצמה את עיניה כדי לא לצפות בנחיתה הכואבת, אבל למען האמת הנחיתה הייתה דיי רכה.
"אוף" היא נאנחה, מודעת להפסד. היא הביטה במורה ואז באיילה,היא ממש לא מתכוונת להפסיד! אגם גייסה את כל הכוחות שהיו לה וקבעה את מבטה על איילה, אגם לא הבינה מה קרה כששוט של מים הצליף באיילה פעם אחת ואחריה עוד אחת ועוד אחת עד שאגם עצמה את עיניה.
"אהה!" היא צרחה "אגם!"
"הצילו" אגם פלטה בציניות וחיוך של אשמה על פניה.
להב עיקם את אפו "ההצלפות שאיילה קיבלה היו הרבה יותר חלשות משלי…"
"אגם, משום מה הכוחות שלך הפסיקו לפעול ואחר כך הם פעלו בחולשה, את יודעת למה?" שאל מר פילינבול.
"לא… אח! אהה!" היא זעקה, נפלה על הרצפה "הראש שלי" כאב חד פילח את ראשה. חשק עז לנגן במפוחית אחז בה,תמונות של מפוחית השתגרו למוחה, "לא! למה אני חושבת על זה?" חשק בלתי מובן, חשק שכבר לא יכלה לעמוד בפניו, "רק עוד קצת להתאפק…" היא הוציאה את המפוחית וניגנה, מרגיעה את כל השומעים.
זהו, המנגינה הפסיקה. אגם עמדה המומה בתוך החדר, מעכלת את מה שקרה כרגע.
"אני מרגישה הרבה יותר טוב" אמרה אגם.
"מאיפה המפוחית?" שאל מר פילינבול.
"זה היה של אבא שלי" מלמלה אגם "הוא מת מסיבה לא ידועה… לפחות ככה חשבתי…"
מר פילינבול בחן את המפוחית המשונה, הוא הריח אותה, מישש אותה ולבסוף פסק "זאת מפוחית קסומה שכנראה, רק את יכולה להשתמש בה"
וואו, הדברים האלה באמת לא הפסיקו להפתיע אותה!
"מ… מגניב!" אגם לא ידעה אם זה מציאות או שהיא חולמת, אבל בין אם היא חולמת למציאות היא חייבת לכתוב את זה!
אגם לקחה לעצמה רגע להתעשתות ואמרה "זאת אומרת שלאבא שלי הייתה מפוחית קסומה?"
"כן" מר פילינבול חייך עם עיניים עצובות והוסיף "הוא היה איש מאוד מסתורי…"
"אתה הכרת אותו?" אגם לא הייתה מעולם מופתעת יותר.
"כן, תביני, פעם לכולנו היו את כוחות היסודות וזה כולל גם את אבא שלך… את בטח יודעת מה קרה לאחר מכן, בקיצור, כשיצא לטיול בעולם האנושי הוא התאהב באמא שלך. היא הייתה עוד רק בת אנוש. הם התאהבו והתחתנו. אז הרוצחת רצחה את אבא שלך ומפה את מכירה את הסיפור…." הוא סיים "טוב, נגמר השיעור…"
זה היה מוזר שהמורה מספר לה על אביה ולא היא מספרת לו, אבל מה שעוד יותר היה מוזר זה שהמשפחה שלה הם? יסודות? זה לא הגיוני! שום דבר לא הגיוני! אבל אגם איבדה את חוש ההיגיון כבר מזמן! אולי אמא שלה לא יודעת על זה? אבל סבא שלה צריך לדעת על זה! אולי הכל היה מתוכנן? הספר, המפוחית, הכל!
לאגם לא היה מושג!
אגם הרגישה סחרחורת בדיוק כשהייתה לה הרגשה שמר פילינבול רוצה לדחוף אותם מחוץ לכיתה ולנעול את הדלת, "קדימה קדימה…" הוא זירז אותם ונשען על הדלת בתנוחת הקלה כשיצאו. אולי הוא מסתיר משהו? לא! אין מצב! או שכן? שאלות רבות התרוצצו חסרות מנוחה בראשם של היסודות ובמיוחד בראשה של אגם.