ממלכת היסודות – פרק אחת עשרה

קול חבטה נשמע כשאגם צנחה על המיטה.
"יום קשה? אה?" צחקה איילה.
"ברור" אגם גילגלה עיניים.
תוק…. תוק…. תוק…. נשמעו דפיקות על דלת העץ של הבנות.
"אני אפתח" אמרה איילה.
"היי, אממ… אמרו שצריך להודיע…" גמגמה הנערה המגושמת שעמדה בפתח הדלת.
"דברי" איילה גילגלה את עיניה. היא יכולה להתנהג בצורה של סנובית לפעמים, אגם חשבה, אבל היא חברה ממש טובה!
"מה אמרת?!" הצעקה הפתאומית של איילה קטעו את מחשבותיה.
"אממ… אממ… הקרואו מבוטל…"
"אבל למה?" התערבה אגם.
"כי… טוב… ליידי אורונה לא מוכנה לספר לאף אחד מה קרה, היא אמרה שהיא צריכה לדבר איתכן… חברים שלכן כבר שם…" איילה הפנתה את מבטה אל אגם והנערה הפחדנית בדלת מיהרה לברוח.
"אני לא יודעת אם לבכות או לצחוק" אמרה איילה בנימה נואשת ומיואשת והתיישבה על המיטה בתבוסה.
אגם התיישבה ליידה ואמרה "זה לא כל כך נורא… יש לי הרגשה משונה לגבי מה שליידי אורונה תגיד לנו…"
"גם ככה הבנים כבר שם, הם מחכים רק לנו" איילה התמלאה במרץ מחודש וקמה מהמיטה כשאגם אחריה.
"טוב שהגעתן, תפסו לכן כיסא, בנות" אמרה להן ליידי אורונה בבואן למשרדה העגול והיפה, חלונות הויטראז' האירו באורות צבעוניים על המקום וכדור הבדולח עדיין נח באותו מקום כמו שזכרה אותו אגם, ריח של מנטה חדר ישר לאפה של אגם ונתן תחושה של רוגע ושלווה.
"אז מה רצית להגיד לנו?" פתח און וחבריו רכנו קדימה כדי להאזין לתשובת השליטה הנשגבת.
"הקרואו בוטל בגלל אביה של אגם" אמרה ליידי אורונה וחייכה חיוך מושלם.
מבטים מבולבלים התפשטו על פניהם של היסודות, "אבל-" התחילה אגם אך לא סיימה את דבריה בגלל התקף נוסף מבלבל של שאלות, השלווה שאגם הייתה שרויה בה התפוגגה בבת אחת.
"אבא שלה מת" המשיך אותה און, הוא דיבר ברוגע וחשש כאחד "אני מניח שאני מדבר בשם כולנו כשאני אומר שלא הבנו למה כוונתך"
החיוך נסוג לרגע מפניה של ליידי אורונה ומיד שב למקומו "אתה בהחלט צודק און! אביה של אגם מת, אבל מהרוצחת – מהרוצחת שלו שמענו רק לאחרונה ולכן אני לא מוכנה לקחת סיכון ובזאת אבטל את הקרואו" היא דיברה כאילו זה היה מובן מאליו.
"אז למה קראת לנו?" שאלה אגם שלפתע נמלאה ביטחון עצמי.
"שאלה יפה, אגם" אמרה ליידי אורונה והחיוך על פניה נעלם בבת אחת "אמא שלי, אחותי, דודה שלי והחברה הכי טובה שלי הפכו למרושעות, הן היו נשים רבות עוצמה וגם הן זכו לחיי נצח.
טוב, זה קשה אבל אגש ישר אל העניין: אתם היחידים שיכולים לעצור אותן" ליידי אורונה התמהמה מעט אל מול המבטים פעורי הפה של היסודות והמשיכה "לאחר חקירה מעמיקה בנושא מצאנו, שר סיגן ואני, שייתכן שהרוצחת היא החברה הכי טובה שלי לשעבר…."
"אני לא מבינה…" אם עברה באגם, ולו לרגע אחד, ההרגשה שהבעיות שלה נפתרו אז היא טועה, כי הבעיות שלה רק התחילו.
"אין מה לא להבין" אמר להב בכעס לא אופייני לו וקם מכיסאו.
"להב" אמרה ליידי אורונה בהרמת גבה.
להב נשם נשימה עמוקה והתיישב חזרה במקומו.
"אז כפי שהתחלתי לומר… ייתכן שזאת חברה לשעבר שלי, היא נראית בת 30 או 40 לכל היותר… סליחה, רק רגע" אמרה ליידי אורונה כשר סיגן נכנס בבהלה למשרדה של הליידי המהוללת ודיבר במהירות "גבירתי, יש עוד דיווח: שני בתים קרסו, אבל זה לא הכל, כשהגעתי לבדוק על מה המהומה אז הראו לי את הסרטון הזה" הוא סובב לעבר ליידי אורונה טאבלט, מתעלם מהנערים ההמומים שלפני דקה היו באמצע שיחה חשובה עם ליידי אורונה. שר סיגן לחץ על פליי והסרטון התחיל להתנגן:
"זוכרת אותי, אורונה?" בקע קול נשי מהמסך ולאחר רגע הופיעה אישה לבושה שחור עם מסכה לבנה שכיסתה את כל פרצופה ושיער בלונדיני ביצבץ מתחתיה.
"זאת אני, אגם. שכחת ממני?" כל המבטים הופנו אל שליטת המים ההמומה והמשותקת… כלומר כולם חוץ מזה של ליידי אורונה שבהתה במסך חיוורת ושל שר סיגן שעוד החזיק את הטאבלט.
"אני זוכרת איך מכרת אותי בתמורה לחיי נצח, איך אמא שלי רצתה שאהיה כמו גברת מים המטופשת הזאת עד שהיא הפכה לזקנה מטורללת ונפטרה, אני כל כך כועסת על אדונית המים שאני יכולה להרוג אותה בדיוק כמו שהרגתי את אביה, חלמת עליי, לא? בכל מקרה חזרתי – חזרתי, חזקה מתמיד ומוכנה לנקמה" המילים האחרונות הדהדו בחדר והאווירה הייתה כל כך מתוחה שהיה אפשר לחתוך אותה עם סכין.
סחרחורת תקפה את אגם ושאלות צרחו בתוך ראשה, איך הרוצחת יודעת שהיא שליטת המים? המרושעת התכוונה לאגם כשאמרה שליטת המים? למה אמא של הרוצחת רצתה שהיא תהיה כמוה? מה טוב כל כך באגם שיש לה כאלה 'מעריצים'? איך אבא שלה קשור לכל הסיפור הזה? והשאלה הגדולה מכולן, שעליה אגם עדיין לא קיבלה מענה – מי היא הרוצחת של אביה?
"אגם" קולה של ליידי אורונה רעד, אגם מעולם לא שמעה אותה ככה "אגם, חלמת עליה חלום?"
אגם השתתקה. היא כיווצה את פרצופה בעודה נוברת בזיכרונה אחר חלום משונה… היא חלמה פעם על אותו המשרד של ליידי אורונה, אבל לא יכול להיות שזה מה שהיא מחפשת… אממ… אה! היא סוף כל סוף נזכרה! החלום ההוא שחלמה בשיעור, ממש בפרקים הראשונים של סיפורה המפרך "כן, חלמתי על אישה לבושה בגלימה שחורה ענקית מחזיקה אקדח ויורה לעבר אביה, 'את הבאה בתור, אגם', האישה הזאת לחשה והתקרבה אליה"
הליידי הנשגבת גירדה בראשה "את בטוחה שהיא כיוונה אליך רובה? אנחנו לא משתמשים ברובים כאן…"
אגם הנהנה בראשה. כן, עכשיו היא זוכרת בבירור את הרובה הכסוף.
"סליחה שאני מתערב, אבל תוכלי לתאר לנו את הרובה?" התערב שר סיגן וכולם הנהנו בראשם.
לפתע התמונה נעשתה מטושטשת ומעורפלת, כאילו התמונה לא רוצה שאגם תענה על שאלתו של שר סיגן.
"אני… אני…" אגם מלמלה עם רעד קל בקולה.
"אגם תתרכזי" איילה תפסה בזרועה והביטה לתוך עיניה "את יכולה לעשות את זה" היא לחשה. לרגע שכחה אגם שחבריה נמצאים כאן אבל מייד התעשתה 'אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה לעשות את זה' מילמלה לעצמה אגם והתחילה לפרט על כל פרט ופרט ברובה "זה היה רובה כסוף וארוך, הוא היה חד ודמה לחרב, ממש בקצה שלו הייתה זכוכית שבתוכה היה משהו שחור, משהו שהרגיש קצת – קצת כמו פחד, כעס ועצב משולבים…" אגם סיימה בהרהורים.
שר סיגן וליידי אורונה החליפו מבטים ואמרו פה אחד "זה לא היה רובה"
מבטה ההמום של אגם הסגיר את הפתעתה "אבל זה מה שראיתי בחלום" היא ניסתה להתווכח אבל זה לא הועיל.
"כנראה מחשבות אנושיות התערבבו לך עם החלום" ליידי אורונה נשמה נשימה עמוקה ואמרה את הנורא מכל "זאת הייתה חרב – חרב האפלה והיא שמרה אותה במיוחד בשבילך"
נשימתה של אגם נעתקה, לא יכול להיות שזה קורה, לא עכשיו.