ממלכת אפיליה פרק-3

נ.מ- דון

לצאת לדרך לקח פחות משעתיים ואני מופתע לטובה, רוב הפעמים שיצאתי למסעות כאלה לקח לאנשים לפחות יום להתכונן. אבל אני צריך להודות, יש לי חבורה די מוצלחת.
"דון?" זאת היתה חצי האלפית, ביתו של הכהן הגדול.
"כן ג'יירו?" אמרתי מבלי לעצור. היא כנראה דירבנה את הסוס שלה כדי להדביק אותי.
"רציתי לדעת לאן אנחנו דוהרים, יש מקום לעצור בו ללילה לא רחוק מכאן. חצי שעה דהירה בערך."
"אנחנו לא עוצרים היום." אמרתי מבלי להסתובב אליה.
"סליחה?" אמרה בקול מופתע וחתכה אותי כדי שאעצור, והמשיכה לדבר.
"רוב האנשים פה עשו דרך ארוכה להגיע לכנסיה ועכשיו אתה מצפה שהם ירכבו כל הלילה?"
עקפתי אותה מהצד והצהרתי בפניה: "אין טעם לגרור את המשימה הזאת יותר ממה שצריך. הבעיה היחידה שיש לנו בלילה הוא החושך ויצורי הפרא שמסתובבים ביערות האלו והאלפית תוכל לדבר עם הדרואידים כאן כדי שיתנו לנו את הגנתם מפני החיות ולמטילי הלחשים שלנו כוחות מלאים לעצור כל מה שכן יתקוף. אז לא, אנחנו לא נחים." הרמתי את קולי לקראת סוף המשפט והיא נראתה פגועה. רציתי לבקש סליחה אלך היא פינתה לי את הדרך מבלי לתת לי מבט שני. הסתכלתי אחורה וראיתי את הקבוצה שלי, טוב לא ממש שלי אבל הרגשתי די אחראי אליהם. אף אחד מהם לא עשה דבר כזה בעבר. המשכתי לרכב עד שהגענו למקום שג'יירו דיברה עליו, עצרתי וירדתי מהסוס שלי.
"אנחנו עוצרים ללילה, ג'יירו וטוביאס אתם אחראים על בניית המחנה. ערפל מינו אתן אחראיות על האוכל אני ומארוול נלך ונביא עצים למדורה."
ג'יירו הביטה בי במבט עצבני, ירדה מהסוס שלה וקשרה אותו לאחד העצים בצד הדרך.
"אדוני? אני לא חושב שאני הגמד הנכון למשימה שבחרת." זה היה מארוול הוא התקרב אלי וניקה את משקפיו מחרקים.
"טוב אז תקרא לערפל, תחליף אותה בעניין האוכל והיא תבוא איתי לאסוף עצים."
הוא הנהן קלות והלך לקרוא לה. קשרתי את הסוס שלי לעץ ולקחתי את החרב המיותרת שלי מהתיק שלי.
"דון, אני מוכנה ללכת להביא עצים." ערפל התקרבה אלי תוך כדי שאספה את שערה השחור בצמה ארוכה.
"מעולה, הנה החרב המיותרת שלי כדי לחתוך ענפים ושרכים. תביאי את הקשת שלך למקרה שניתקל בבעיה."
היא הצביעה על הקשת התלויה על גבה ואשפת החיצים על כתפה הימנית.
נכנסו לתוך היער ואור הלפיד שהחזקתי בידי הטיל צללים גדולים באור השקיעה המעומם. ערפל הוכיחה שהיא לא ילדה קטנה והצליחה לאסוף כמה בולי עץ גדולים למקום האיסוף שקבענו.
חתכתי מבול עץ קוצים יבשים כששמעתי את הצרחה, גבוהה וצורמת לאוזן. עזבתי את עיסוקי והתחלתי לרוץ לכיוון שבו הייתה ערפל. זאב אימים הצמיד אותה לקרקע והיא דחפה אותו מפניה בנסיון נואש להתחמק ממלתעותיו האימתניות. רצתי ישר אליו ודחפתי אותו מעליה, נחבט מהאבנים עליהם התגלגלנו. העפתי אותו מעלי ושלפתי את חרבי מנידנה. הוא קם על רגליו ונעץ בי את עניו במבט חודר, הוא נבח עלי וילל. הסתערתי לעברו וצעקתי לערפל להישאר מאחור. תקפתי אותו וחתכתי פצע רחב בגבו פני שאפילו הנפתי את חרבי שוב חץ שיסע את גרנו והוא יבב ונפל מטה בקול חבטה. הסתכלתי מאחורי וראיתי את ערפל, עם הקשת דרוכה לעוד יריה ביצור המבעית. מבטנו נפגשו והיא שיחררה חץ לעברי, התכופפתי והחץ נתקע בעוד זאב ישר בליבו וגם הוא יבב ונפל ארצה. עניה נצצו באור הירח המלא בקרחת היער שבו עמדה. ירדתי מהמפלץ והיא התקרבה אלי.
"תודה לך. הצלת אותי."
"אין על מה." אמרה בחיוך פשוט עם פיה הקטן והאדום, לחצתי את ידה ופניתי לעבר הזאבים.
"אני הולך לפשוט את עורם, את מוזמנת ללכת חזרה עם העצים אם לא יהיה לך נוח." אמרתי והצבעתי על הכיוון הכללי של המחנה.
היא תלתה את קשתה על גבה שוב והוציאה פגיון מנידון חבוי קטן על ירכה הימני, היא פנתה לזאב הקרוב והחלה לחתוך את עורו.
"אני אסתדר." אמרה וחייכה אלי. חייכתי חזרה והמשכנו לעבוד.