מלכים פרק 2 ממכר

בפרק הקודם:
כריסטופר משך את אורנה. אורנה השתחררה קפצה מהמיטה שלה ורצה ביחד עם כריסטופר, הם יצאו מהביניין ורצו למקום רחוק, רחוק…
אורנה נפלה לתוך בריכת בוץ וטבעה בה, כריסטופר קפץ גם הוא לבריכת הבוץ ורצה להציל את אורנה, אבל גם הוא טבע.
"מה? מה? תוציא אותם משם!" צרח רועי.
הבוץ יקפיץ אותם!" אמר מר קלוד.
ובאמת הבוץ הקפיץ את כריסטופר ואורנה. "אורנה את בסדר?"
"כן!" אמרה אורנה.
"אמרתי לך!" אמר מר קלוד.
"קדימה, רוצו!"צרח רועי. מר קלוד, כריסטופר, רועי ואורנה רצו, טיפסו על עצים ושוב רצו, נפלו, שוב קמו והמשיכו לרוץ, אבל אז עצר אותם איש אחד, הוא כיוון את האקדח שלו אליהם, הם רצו, בצד השני גם היה אקדח כולם רצו ישר, גם האנשים עם האקדחים
, הם התנשמו בכבדות, שוב ושוב, אותה הרגשה וחוויה נוראה, בזמן שמחשבות מציפות אותם ומקשות עליהם להתרכז ולרוץ במהירות. "ילדים, הכל בסדר, אל תלחצו הזעקתי את המשטרה" אמר מר קלוד והמשיך לרוץ. "כן, אבל לא מזה אני נלחץ, תסתכל מה יש מאחוריך!" אמר כריסטופר
מר קלוד הסתכל לאחור וראה מפלצות ירוקות עם שיניים אדומות ועיניים שחורות, בולטות.
"מעניין מי מביא לכאן את כל היצורים האלו!" אמר כריסטופר.
"בטח… מלכים!" אמר רועי, "מלכים שרק יושבים בארמונות שלהם וצוחקים!"
"לא נראה לי!" אמרה אורנה וחייכה חיוך מסתורי.
"צריך למצוא את המלכים האלו ולהרוג אותם!" צרח רועי.

מלכים- פרק 2
בהווראנס סיטי יש ארמון, ארמון גדול ומפואר עם יהלום זהב וגדול שבולט על הגג היפה והמלכותי של המלך רוברטו והמלכה קווין. המשרת נכנס לארמון עם מגש ארוחת הבוקר, עם הפאה הלבנה והמלכותית שהיה נהוג לחבוש אותה, בתקופה הזאת, בממלכה, הוא הגביר את המהירות ונפל עם מגש ארוחת הבוקר של המלך והמלכה. "קום! קום משרת! תעמוד על הרגליים, יש לי משהו להגיד לך" המשרת מיהר לקום על רגליו, עלה על המדרגות הכחולות והנוצצות, התקרב אל המלך, אחז בכס המלכות ונתן לו את מגש ארוחת הבוקר ושאל:" כן?" המלך הסתכל על המשרת כאילו נפל מהירח וגירד בראשו.
"אה… כן," אמר המלך רוברטו, "משרת אומלל וחסר תועלת, אולי הפעם תוכל לעזור לי? יש ילדים באזור יער אביבים, שמתכננים להיכנס לארמון…. אני רואה את זה דרך המכשיר שלי." המשרת אמר: "בסדר, אני אמצא אותם…"
"אבל הפעם… לבדך בלי קוקוס ובלי אקזוטינה, החברים הסודיים שלך" אמר המלך,"האם זה ברור?" המשרת הנהן ולחץ את ידו של המלך, "יופי!"
המשרת נכנס לחדר שלו ולחש: "קוקוס, אקזוטינה, אתם חייבים לעזור לי! רוצו ליער אביבים ותשאלו שם את הילדים, מה הם יודעים על הארמון שלנו ועל סודותיו…"
"בסדר," אמרה אקזוטינה, "אבל צריך לקחת את מכשירי הקשר…"
"זה בסדר," אמר קוקוס, "אנחנו נסתדר" וגרר את אקזוטינה כל הדרך, עד יער אביבים, כשהם הגיעו ליער הגדול הזה הם חיפשו את הילדים…
"שומרים, אנא, בדקו אם המשרת בחדר שלו!" אמר המלך.
המשרת שמע את המשפט הזה ורעד כולו, הוא נעל את דלת החדר שלו , הוא כיבה את האור והסתתר מתחת לשמיכה שלו. השומרים ראו שהדלת של המשרת נעולה וחזרו אל המלך. כשהמשרת שמע את המשפט:" אדוני המלך, המשרת הלך!" הוא נשם לרווחה, ישב על המיטה שלו והוריד את הכובע שלו.
"ומה עם ליצן החצר?" שאל המלך רוברטו בכעס.
"ליצן החצר?" אמר אחד השומרים, "בחדר שלו."
"והנסיכה?" שאל המלך.
"יצאה לטיול" אמר השומר השני.
"מה? מה? מה? מה? מה אמרת?" אמר המלך.
"יצאה לטיול." חזר השומר השני.
"יצאה לטיול? לבד? הבת שלי?" שאל המלך.
"אה… כן, אדוני המלך.."
המלך כעס, פניו האדימו וידיו רעדו הוא קם ויצא מהארמון בריצה.
המשרת יצא מהחדר שלו… בשקט, בשקט… ונכנס לחדר המלכות, הוא ראה את המלכה וכולו רעד, המלכה הביטה בו בכעס…
"מה לא עשית את מה שהמלך ביקש ממך? למה לא הלכת ליער?" צרחה המלכה.
"אה… המלכה… היו לי כמה עיניינים שהייתי צריך לסדר" לחש המשרת.
"עיניינים? אחרים? הייתה לך את המשימה שהמלך הטיל עליך!" צרחה המלכה.
המשרת ברח מהארמון ורץ ליער אביבים, אבל אז הוא ראה שלט שהיה כתוב עליו באותיות אדומות ומודגשות: אין כניסה!
"מה? מה? מה קורה פה?!" צרח המשרת. המשרת ניסה לעקוף את השלט, אבל השלט התרחב והתרחב וחסם אותו משני הצדדים, הוא ניסה לעבור מתחת לשלט, אבל השלט קפץ ואיים לקפוץ גם עליו.
"אוי ואבוי מה אני אעשה?" אמר המשרת, "אה… בטח, יש כניסה שנייה!"
"כניסה שנייה?" צחק השלט, "אין עוד כניסות, רק מהצד השני וכבר חסמתי אותך ואני יכול גם לכלוא אותך! חה חה חה!"
"שלט, הדיבור שלך לא מוצא חן בעיניי!" אמר המשרת, הוא קפץ מעל השלט, השלט קפץ אחריו, המשרת קפץ לבריכת מים והשלט שחה אחריו, המשרת יצא מהמים והשלט אחריו.
"די כבר, אין לי כוח!" צרח המשרת, הוא המשיך לברוח, אבל אז הוא נעצר, כי חסם אותו שלט נוסף- צורח:"אין כניסה!"
"אבל אני חייב לעבור, שלט יקר ואהוב!" אמר המשרת בחינניות.
"אין כניסה!" צרח השלט, שני השלטים עמדו אחד ליד השני ובנו מסגרת של שלטים עם החברים הכי טובים שלהם השלטים האחרים וכך כלאו את המשרת. המשרת האומלל והמסכן לא יכל לצאת, הוא היה תקוע בתוך המלכודת וצרח: "לא!"
"כן!" צחקו השלטים.
באותו הזמן, גם הילדים ושני המבוגרים רצו ורצו לצאת מהיער, אבל אז גם הם פגשו שלטים מדברים, אבל… שלטים אחרים… השלטים צרחו: "אין יציאה!"
"מה?!" צרח כריסטופר, "נתקענו!"
"אל תדאג," אמר רועי וכיוון את האקדח שלו אל השלטים.
החבורה נצמדה לעצים, אבל אז העצים העיפו אותם והם נפלו על החול, החול הקפיץ אותם והאבנים גדלו וגדלו ואיתם גם העקרבים שישבו מתחתיהן…
"מה? מה קורה פה?!" צרח כריסטופר.
"היער מתעורר," אמר רועי, "מדהים!"
"מדהים? לא נראה לי!" צרחה אורנה ושקעה בתוך החול.
"אורנה!" צרח כריסטופר וצלל אל תוך החול.
"לא!!!" צרחה אורנה, "אי אפשר, זה בלתי אפשרי, אני לא יכולה להחזיק מעמד, לא יכולה לנשום, אני נחנקת! כריסטופר!"
כריסטופר הרגיש שהוא שוקע בתוך החול, הוא שחה בתוך החול, העצים נפלו עליו והוא צרח, הוא היה במרחק של מטרים ספורים, מחברתו הטובה, אורנה.
אבל זהו, כריסטופר כבר לא ראה את אורנה, הוא צרח: "אורנה? חברים אתם בסדר?"
אין קול ואין עונה, הכל הפסיק, נעצר. כריסטופר אמר: "כנראה רק אני נשארתי בחיים!"
"ממש, אבל ממש לא!" צרח אחד השלטים, "אני ועוד כמה מחבריי, חיים, שרדנו, אנחנו אלה שגרמנו לכל היער לרעוד, לפעול, להתעורר, אף פעם לא ראית דבר כזה ילד, אה?"
"לא, אף פעם!" ענה כריסטופר וחייך.