מלך הנהר

לתוך עיירה שקועה, מהמר נאה ברח. זאת כי הוא חויב בזהב ודם, ועדיין לא חסך. נואש ובודד, הוא עמד לשנות את נתיבו וללכת הרחק, כאשר הוא שמע שיר שקרא לו, ועמד לנסות את מזלו שוב.
*זמזומים*
עכשיו, הזמר היה יצור עם הפה הכי גדול שהמהמר אי פעם ראה. "סלח לשירה שלי" אמר המפלץ המזמר. "מטרת הנעימה הייתה תשומת לבך. לפי ידיעתי יש לך צרות, ואני יכול להציע לך מחילה".
"אתה יכול לשאול אותי מהצרה הזו?" שאל הצעיר.
"ילדון, כול העולם הוא נהר אחד גדול. אין מקום שלא הייתי בו, אין מקום שלא אוכל להיות בו שוב… והמחיר הוא דבר זעיר. אתה רואה, יש לי רעב גדול, שאינו ניזון בקלות. אבל השולחנות הטובים האלה? הם לא שומרים אפילו מקום בשבילי. אז אני צריך מישהו כמוך… שייתן לי להיכנס…"
עכשיו, הרעב היחידי של המהמר היה קלפים וקוביות. אז מציאה כזו? זה נראה מחיר קל מידי.
"אם אתה מציע כרטיס" אמר הנער. "אז זו עסקה שאני אקח".
ולפני שמילה נוספת נאמרה, המפלץ תפס עם לשונו את המהמר וברח.
בארץ רחוקה, המהמר נמסר. בארמון של סיכוי, שם הוא נשאר.
שנים עברו, ואהבה מצא המהמר. הכלה? נסיכה. והחתונה? אף אחד לא יפספס.
עכשיו, כשהמפלץ הרעב סוף סוף הופיעה, המשפחה צעקה ונאבקה. ולמרות שהמהמר ניסה לגרש אותו… הוא אכל את המתנות! הכסף! והבית! ובשביל הרעב שלו? כלום לא מספק.
"בבקשה, לא עכשיו! לא כרגע!" בכתה הכלה.
תגובת המפלץ? מבחינתו זה גרגר. "הרעב הזה הוא עול, אבל זו הפעם האחרונה, אני נשבע. אז בבקשה, לסלוח"
עכשיו, השקרים של המפלץ כול כך מלודיים וכנים, שכנעו את הכלה. ובכך היא לא הצליחה לזהות את לסתו של המפלץ רוטטות. היא צרחה, רק פעם אחת, בזמן שאני לעסתי את עצמותיה ומחצתי את איבריה! עכשיו הארוחה הזו? היא השאירה אותי מרוצה!
אז תבכה אם אתה רוצה ילדון, כי הייתה לך את ההזדמנות ללכת! אבל אתה הטיפש! הטיפש שנתן לי להיכנס!