מלחמת העולמות ספר 1: עולם הענקים פרק 5: יוצאים לדרך

פרק 5: יוצאים לדרך

"קדימה, לא נשאר עוד הרבה." אמרה טאקדי בחוסר עניין, אני נשארתי מאחור בעוד שכל שאר ילדי הענקים טיפסו על ההר במהירות, ההר היה גבוה בעל עלייה קשה ביותר, הדרך הייתה צרה ובקרוב כאשר תגמר אני אצטרך לטפס על הזיזים הצרים והקטנים של ההר עד למעלה.
התנשמתי בכבדות והבטתי בה, היא כבר חיכתה לי ליד סוף השביל בפנים זעופות ורציניות. "את לא חייבת להיות כזו קשוחה."
"תגיד תודה שאני מחכה לך." אמרה בתקיפה, הגעתי אל סוף השביל מולה ונשענתי מעט על ההר. לוקח נשימות עמוקות וסופג את שכבת הזיעה הקרירה מפניי בניגוב קל עם כתפי. למרות הקור הרב הייתי מותש ומיוזע.
"תודה.." סיננתי, "תשדל לא למות." אמרה וזינקה על ההר הגדול, יוצרת כמה סדקים על הזיז שהלכתי עליו. "אוקי זה פשוט טובי, אתה המושיע, עם הטבעת הזהובה והעיניים הכחולות. זה אתה." אמרתי לעצמי, נזכר בגוון הכחול כים של עיניי, כהות אך סוחפות. לפחות אותי.
הנחתי את כריות אצבעותיי על הזיז הצר והקטן, זה היה יותר חריץ מאשר זיז בגלל גודלו הקטנטן. הרמתי את גופי לאט ואת כף רגלי הנחתי על החריץ הנוסף שהיה באזור רגליי.

"אל תסתכל למטה.. פשוט אל תסתכל למטה." לחשתי לעצמי בנימה מעט משוגעת, ידיי רעדו ורוח מקפיאה עברה על גופי בעוד שנאחזתי בחריצים הדקים של ההר, עברו כבר יותר מארבעים דקות של טיפוס אני מניח. בכל פעם שאני מטפס בגובה כך האוויר בריאותיי נהיה דליל יותר.
הבטתי למטה, כמובן, כעת הזיז שעליו עמדתי לפני ארבעים דקות נראה לא יותר מעוד חריץ קטן, והדרך למטה ארוכה מאוד. עצמתי מיד את עיניי בכדי לא להביט בשאר הנוף ולמעוד לפתע.
השתעלתי מעט והרמתי את עצמי עם הכוחות שנותרו לי אל החריץ הנוסף, הדרך למעלה לא הייתה ארוכה כל כך. אף אחד מלבד אמבר חיכתה לי למעלה, רק היא הביטה בי לבדוק שאני בסדר.
"קדימה. אתה מסוגל." אמרתי והתחלתי להגביר את הקצב, אדי הקור הפריעו לי מלראות כמעט את דרכי על ההר, אצבעותיי רעדו וכמעט נשרו מכף ידי.
כמעט הגעתי אל הזיז שבהם החבורה חיכתה לי, הטבעת לעומת זאת נשארה חמימה ונעימה. במאמץ אחרון זינקתי אל הזיז וכף ידי אחזה בה, גופי מעד מהחריצים וכעת רק אצבעותיי של יד ימין החזיקו את גופי.
אמבר מיד זינקה לעזור לי, "זה בסדר." אמרתי, הנחתי את אצבעותיי בכף ידי השנייה ומשכתי את גופי בקושי רב. פניי האדימו עד כדי כך שהרגשתי את זה כבר, ובתנופה אחרונה נפלתי על צידי.
נשכב על קצה ההר.
"אין דרך חזרה ברגע שאנחנו חוצים את ההר." אמר רוברט, זיהיתי כבר את קולו. שנון ומחושב. טאקדי הניחה את כפות ידיה על מותניה ולקחה נשימה עמוקה.
"אם מישהו מפחד עכשיו שילך." אמרה, קמתי על רגליי בחוסר איזון מוחלט והבטתי במראה המזוויע. האדמה הייתה מלאה בשלג לבן שהאדים מדם הגופות שהיו זרוקות על הדרך. ענקים אחרים לבושים בשריונות מתכת כבדים ועורם כהה ומעופש, אוחזים בנשקים גדולים בצורה מוגזמת במיומנות.
רגליי רעדו מעט, "ברגע שאנחנו צועדים צעד אחד אנחנו עוברים אל השטח של קא'גי ודבר לא ימנע ממנו מלחסל את כולנו." אמר סאם, מכווץ את ידיו לאגרוף.
"אני לא מפחדת למות." אמרה קייטלין והביטה בחבורה.
"קא'גי," אמרתי והבטתי אל עבר האופק. ילד קטן הביט בי ובגלל המרחק לא הצלחתי לקלוט את פניו. "אנחנו בדרך."