מלחמות הקסם-שני אחים-פרולוג

סאן הרגיש טפיחה קלה במרפקו. הוא החליט לא לפקוח את עיניו ולהמשיך בשינתו. על אף תקוותיו, זוג ידיים קטנות טלטלו את כתפו בעוצמה וסובבו אותו על צידו. קיליאן לא קנה את ההצגה והמשיך בטלטולו עד שאחיו הגדול כמעט והחליק מן המיטה.
"בסדר…בסדר…אני ער" פיהק סאן וניער את עצמו מהאחיזה של אחיו הצעיר. הוא התיישב על מזרן הצמר שלו. שני שפשופי עיניים והוא כבר התרומם.
"הבטחת שתקח אותי ליער", גער בו קיליאן.
סאן כרע על ברכו והסתכל אל תוך עיני הארגמן של הילד בן הארבע. חיוך אחד גרם לפרצוף הזועף של קיליאן להתחלף באושר ובחיוך רחב שגרם לעיניו להצטמצם. לא היה ברור איך בחיוך כה קטן וצנוע הסתתרה יכולת להרגיע את כל סובביו.
סאן התרומם וחבש על עצמו ברדס שחור בעל גלימה שהגיעה עד למרצפות האבן האפורות. קיליאן לעומתו החליט להישאר חשוף והיה בפיג'מה שלו.
"אסור שאמא תדע שיצאנו."
סאן פתח את חלון חדרו והרים את קיליאן דרך הפתח.
"חכה לי שם ", פקד על אחיו הצעיר ברגע שההוא היה מחוץ לבית.
סאן סגר את החלון ופנה לכיוון הדלת הראשית. הוא פסע על קצות אצבעותיו לא להשמיע שום רחש. החלון בחדר שלו נבנה כאשר היה בגילו של קיליאן, וכעת עשרים שנה אחר כך, הוא נעשה יותר מדי גדול על מנת לחמוק דרכו.
ביתם של שני האחים ניצב במרכז רובע בית האש. סאן לקח על עצמו את האחראיות להוביל את השניים דרך הסמטאות של העיר היישר אל היציאה המערבית לכיוון היער. היו מספר פטרולי שמירה שעברו במקומות ספציפיים ברובע, אך סאן הכיר את המסלולים שלהם וידע כיצד להתחמק מהם. אחרי הכל, הוא היה זה שארגן אותם.
האורות החלשים שבקעו מתוך בתי האבן השונים אפשרו לסאן להתמצא בתוך אוסף הסמטאות הצרות. כל בית היה זהה לשני, צבועים באדום אשר שייך אותם אל בית האש ובעלי צורת קובייה. רק אחדים, אלו שהיו שייכים אל האישים בעלי המעמד הגבוה יותר, סיגלו לעצמם את היכולת לבצע שינוי אדריכלות כרצונם. רובע בית האש היה הגדול ביותר מבין שאר הרובעים, ונדמה היה שכל פעם שאלמנט חדש הגיח לאוויר העולם הוא שויך אליו אוטומטית.
עם הגעתם אל שביל האבנים אשר ניצב בפתח הכניסה ליער, קיליאן נעצר. הוא התבונן לאחור על אלפי הנקודות הזוהרות וחייך. בכל פעם שאור אחד נעלם, אחד אחר הופיע במקביל, במה שהיה נראה כמו סוג של ריקוד מתוזמן של הנורות.
"קדימה, קיליאן", קרא אליו סאן והתבונן לצדדים.
"תסחב אותי."
המבט הערמומי על פניו של קיליאן גרם לסאן להבין שהוא יצטרך לשתף פעולה, או להיגרר לויכוח עם ילד בן ארבע. הוא חייך בחזרה והתכופף על מנת שקיליאן יצליח לאחוז בו. אחיו הקטן לפת אותו בעוצמה.
"אתה מוכן?"
"כן!" קרא קיליאן בהתרגשות. "מבערים!" הוסיף בהכרזה. גל של אש ניתז מתוך כפות רגליו של סאן וגרם להם לתהעופף קדימה.
גל האש התנדף מן האוויר ללא זכר, וללא שום עשן שעלה מעלה. במקום זאת, סאן יצר גלים נוספים וחלשים יותר, כל פעם מרגל אחרת. בעזרת הלהבות הוא הצליח לנוע בתנועה שהזכירה החלקה. קיליאן חיבק אותו בעוצמה מחשש ליפול על הקרקע. אחרי מספר דקות בהן השניים נכסו עמוק יותר אל תוך היער, סאן תפס את אחד מהענפים בצמרות העצים ונעצר עליו.
"אתה מתכוון לפתוח עיניים?" הקניט סאן.
קיליאן בלע את רוקו באיטיות והשמיט יד אחת אחרי השנייה. הוא הרגיש את העץ תחת רגליו, הענף היה עבה מאוד עד ששניהם הצליחו לעמוד עליו. הוא נעזר בברדס של סאן על מנת לשמור על שיווי משקל והסתכל אל תוך חשכת היער.
הם עמדו על צמרת של אחד מהעצים בקרחת היער. קיליאן התבונן לתוך החשכה ופער את פיו בתדהמה. מאות של צמרות שונות, בעלות ענפים מסתעפים ועלים אדירי מימדים עטפו אותם מכל כיוון. דרך נקודה אחת בלבד היה ניתן לראות את השמיים הכחולים והבהירים שהיו בזמן הזה אפלים ושחורים. אור הירח זהר בעוצמה וחשף כמויות אדירות של עלים על הקרקע וצמחייה מגוונת.
קיליאן לא ידע במה להתמקד קודם, בעצים, באדמה, בצמחייה, או בטיפות הטל שזלגו מהשמיים ונחתו על שיערו העבה. במשך דקות ארוכות הוא פשוט בהה בחיוך. סאן לצדו, עם אותו חיוך רחב.
"סאן…" קיליאן שבר את הדממה.
"מה העניין, קיליאן?"
"למה אנחנו חיים על האי הזה? למה אסור לנו לצאת מבעד היער? למה תמיד כשהפעמון נשמע, אני צריך להתחבא?"
סאן לא היה בטוח כיצד להגיב. השאלה של קיליאן הייתה פתאומית. הוא הניד בראשו בעדינות, תפס בכף ידו של אחיו בזהירות והשתמש באותן להבות מקודם על מנת לעוף מן העץ ולדאות לקרקע.
"מדוע אתה שואל את זה, קיליאן?"
"טוב, כי, כששאלתי את אבא ואמא הם אמרו שאני צעיר מכדי להבין. עכשיו שאנחנו לבד…" סאן חייך לנוכח המילים.
"תמיד היית פיקח יותר משאר הילדים. בזמן שהם עסוקים בלגלות את הקסם שלהם, אתה חושב על האופן שבו העולם עובד."
קיליאן רק הסתכל אל תוך עיניו החומות של סאן. הן זהרו בתוך חשכת הלילה, בדומה לאורות שהיו בעיר שלהם.
"האי הזה, הוא הבית שלנו, כך היה במשך אלפי שנים. ישנם מי שחיים מחוץ לאי שמעוניינים לפגוע בנו."
"למה?"
"מסיבות שונות", ענה סאן וכיווץ את גבותיו. "סיבות שונות ומגוונות. ועדיף לנו לחיות כאן, רחוקים מהם."
"ומה בדבר הפעמון?"
"לפעמים אלו שרוצים לפגוע בנו מוכנים לשוט עד לאי הזה על מנת לבצע זאת. העולם הוא מורכב מדי בשביל שתוכל להבין אותו כעת קיליאן. אני מבטיח, כשתגדל, אתה כבר תבין אותו היטב", סאן חייך והעביר את ידו בשיערו של אחיו הקטן. עיני הארגמן בהו בו כה עמוקות, עד שלרגע הוא שכח כי בעוד כמה שעות אמם תתעורר ותעניש אותם על כך שהם אינם במיטותיהם.
"בוא, צריך לחזור. לפעם הראשונה שלך ביער, זה מספיק."
"כבר? אי אפשר להישאר קצת יותר. תלמד אותי להשתמש בקסם!"
"קסם? זה קצת מוקדם מדי בשבילך. אתה תהיה כשף אש בבוא הזמן, אולי אפילו תצליח לעקוף אותי."
על אף ההקנטה הקטנה שלו, המילים של סאן הצליחו להלהיב את קיליאן. הילד הקטן כיווץ את גבותיו והגיב במבט נחוש.
"אני אפילו אעקוף את ריקודו! אני אהיה כשף האש הטוב ביותר בעולם!" הכריז קיליאן ונעמד אל מול אחיו עם זרועות על מותניו.
הפרצוף של סאן היה מלא תדהמה. ההבנה של הילד הקטן, השאיפות שלו. כאשר היה בגילו הוא רק רצה לדעת איך יוצרים כדור אש כדי לשחק עם שאר הילדים. אבל קיליאן היה יוצא דופן בכל מה שקשור לזה.
"אני מוכן ללמד אותך קסם אחד קטן."
סאן סימן אל קיליאן להתקרב ותפס את כף ידו.
"הכוח שלנו טמון בנו. האלמנט שלך, הוא האש. הוא נמצא כאן", סאן הניח את כף ידו על לבו של קיליאן.
"אבל איך אני אגרום לו להיות כאן?" קיליאן קטע את דיבורו של סאן והצביע על כף היד שלו.
לרגע סאן שכח שקיליאן בסך הכל ילד בן ארבע, ולנסות להסביר לו כפי שהוא הסביר לתלמידיו, לא יהיה אותו דבר. הוא רק חייך, הרהר למספר רגעים והמשיך בדבריו.
"תדמיין בצורה ברורה מה אתה רוצה שיקרה", הסביר שוב סאן. "תעצום עיניים ותן לעצמך לדמיין את מה שאתה רוצה שיקרה."
סאן התרחק לאחור וקיליאן נותר עם כף היד שלו פתוחה לרווחה. הילד בן הארבע עצם את עיניו ונשם עמוקות. במשך מספר שניות לא התרחש שום דבר, אולם היה ניתן להבחין כי קיליאן התאמץ נרא, ורידי המצח שלו בלטו ופניו האדימו. שרירי כף ידו הופעלו בשיא כוחם. פתאום, להבה כתומה דהויה, כמעט בלתי נראית לעין, התפרצה. קיליאן פתח את עיניו והביט בהתלהבות על מה שהצליח ליצור. סאן התקרב אליו והניח את כף ידו על אותה להבה שהחלה לתפוח לצורת כדור. הלהבות החלו לנוע ויצרו גלים על גבי הכדור העצום.
"ואו…" לחש קיליאן.
סאן התרחק פעם נוספות וכעת קיליאן נותר להחזיק את הכדור לבדו.
הכדור לא הכביד על ידו של הילד הקטן, האש גם לא הזיקה לו. קיליאן בהה בצבעים האדומים-כתומים ונבלע בתוכם. הוא לא האמין לכוח של אחיו ובאותו רגע ההערצה שלו כלפיו רק גברה. אחרי מספר שניות בהן רק המשיך להסתכל הכדור התפרק והלהבות נפלו על הקרקע. בשלב הזה סאן עבר בין מוקדי הבעירה השונים וכיבה אותם. היה מותר להשתמש בקסם רק במגבלות מסויימות, ולהרשים את אחיך הקטן לא הייתה אחת מהן.
"אני אעשה כדור גדול יותר!" קיליאן המשיך בהתלהבות שלו.
"אני בטוח שתצליח", חייך סאן. "קדימה, בוא נחזור הביתה. יום ארוךד לפנינו."
השניים החלו לפסוע כשלפתע צליל פעמון הדהד בכל רחבי היער. סאן קפא במקומו כשבמקביל צמרות העצים החלו לרעוד. זעזוע כבד הורגש בקרקע.
"סאן, מה קורה?!" ההתלהבות של קיליאן הוחלפה בפחד ואימה. העצים והצמחייה שנראו כה שלווים רק לפני דקות אחדות נהפכו למופע אימים. הוא לא ידע כיצד להגיב מלבד לעמוד במקום ולרעוד.
"קיליאן, אני צריך שתעשה מה שאני אומר!", סאן התכופף ותפס באחיו בניסיון להרגיע אותו. "אני צריך שתחזור הביתה!" הוא ניסה לדבר כמה שיותר חזק על מנת להוציא את קיליאן מתוך הפחד שבו הוא היה שרוי.
"תבוא איתי!" התחנן קיליאן
"אני לא יכול", סאן ליטף את שערו של אחיו הצעיר, התנועה הייתה איטית לנסות ולהזכיר לי שהוא יגן עליו.
"זוכר מה אמרתי לך? זוכר שהעולם מורכב?" קיליאן הניד בראשו לשאלה, עדיין אחוז באימה אל מול המתרחש. הרעד רק התחזק ומעל היער הגיחו כדורי אש, זהים בגודלם לזה שרק לפני דקות אחדות החזיק בכף ידו. הם נורו כמו תותח הרחק אל קו החוף של האי.
"אתה מתכוון להיות כשף האש הכי טוב בעולם, נכון?"
קיליאן הפנה את מבטו אל סאן. עיניהם הצטלבו והוא בלע את רוקו. דמעה אחת קטנה זלגה מעינו הימנית, כשאחריה ניצב מבט ממוקד וחדור מטרה.
"כן…כן…" גמגם קיליאן אל מול הצעקות שמילאו את היער. זה היה נראה כאילו העצים זזים על מנת ליצור סוג של מחסום אל מול הפולשים.
"אם כך, זו המשימה הראשונה שלך בדרך לשם. העיר נמצאת בכיוון ההוא. רוץ, רוץ הכי מהר שרק תוכל. אמור לאמאד שאני כאן."
סאן הסתובב לאחור ומתוך הגפיים שלו יצאו שתי זרועות של אש, אחת מכל צד. קיליאן התבונן על אחיו אץ קדימה אל תוך הקרב ללא פחד או היסוס. הוא ניגב את שאריות הדמעה וביצע את ההוראות שניתנו לו, בלי להסתכל מאחור, או בלי לחשוב אם סאן יסתדר לבדו. הוא החל להבין את מורכבות העולם הזה, כיצד בילוי של שני אחים הפך לקרב אדיר.