מלחמות הקסם-שני אחים-פכק 1

פרק 1- ריקודו
ריקודו פסע אל עבר חלקת הקבורה. רוח קרירה נשבה בעוצמה ועלי העצים רשרשו בקצב מהיר. החלקה נבנתה בחלקו הצפוני של אי בני האדם, עמוק בתוך היער. היה נתיב יחיד שהוביל לשם, ואם מישהו סטה מדרכו הוא ככל הנראה היה נאבד בשבך במבוך העצים.
שלוש שנים עברו מאז שעזב את אי בני האדם, את ביתו, ואת תלמידיו,ויצא בעקבות המשימה הקשה ביותר שניצבה מולו. על אף שנחשב לכשף החזק ביותר באי, הוא לא הצליח להשלים אותה. יש דברים שאפילו קסם אינו יכול לפתור. החדשות הראשונות שבהן הוא התעדכן מהמועצה היו לגבי התלמידים שהשאיר מאחור, אלה שהיו היקרים לו מכל. הדברים ששמע חייבו אותו להגיע לחלקת הקבורה, עטוי בבגדי המאסטר שהותיר מאחור – אריג משי בצבע כחול כהה ומכנסיים רחבות זהות בצבעןד.
תחושת כובד תמיד ליוותה את אלו שנכנסו אל חלקת הקבירה. קסם היה אסור לשימוש, ואסור היה להשחית או לפגוע בקברים. החלקה הייתה משכנם של המתים והיו שם מאות של קברים שונים, רובם של הלוחמים השונים של האי, אחדים נהרגו בתאונות מצערות. בסוף השביל שהוביל מהעיר הייתה צמחייה קוצנית ששימשה ככניסה אל תוך המקום. לא היה ניתן לעקוף את הקוצים, אלא הדריכה עליהן הייתה האפשרות היחידה להיכנס. תחושת הכאב הפיזי המתלווה אל הכאב הנפשי.
הדם שזלג מכפת רגלו של ריקודו נמרח בגבעולי הדשא שכיסו את הקרקעד. הוא השפיל את ראשו ופנה קדימה. הקברים עוצבו בצורה של ריבוע, כשעל כל אחד נחרט שמו של המנוח. הקברים גודרו אחד מן השני, כשסדר הקבורה היה לפי זמן המוות, מי שנהרג מוקדם יותר היה קבור קרוב לכניסה.
"החלקה כל כך גדלה", הרהר לעצמו ריקודו.
המשמעות של הרחבת החלקה סימלה את מניין המתים האדיר שקרה בשלוש השנים. ריקודו לא הצליח לדמיין אלו קרבות עברו כל אלה שקבורים עכשיו בקרקע, כל כשף שכזה מנע את הריסת אי בני האדם. אבל הקבר שעניין את ריקודו ניצב בין האחרונים. הוא עבר בין השמות וזיהה רבים מתלמידיו השונים. הגרון שלו התייבש, מחנק כבד מנע ממנו לנשום כשורה. כל שם הרגיש כמו חרב שננעצת בלבו.
ריקודו נעצר כאשר הוא הגיע ליעד. הקבר שהיה מימינו היה גדול יותר מהשאר. האבן הייתה צבועה בצבע חום בהיר, אותיות שמו של המנוח זהרו בחשכת הלילה בעזרת צבעי להבה שעיטרו אותם. הוא בהה עמוקות בשלוש חריטות שהופיעו בתחתית האבן, כל חריטה סימלה מישהו שהגיע לבקר את הקבר. על פי המסורת לאחר קבורתם אסור להטריד את מנוחת המתים, ושאר הקברים היו חלקים. הוא ידע מי ביצע את המעשה, ובוודאי שאף אחד לא העז להעניש אותו.
ריקודו כרגע על ברכיו הרכין את ראשו אל מול הקבר. דמעות מילאו את עיניו. הן זלגו על הדשא והתערבבו עם הדם מכפות רגליו. כל הגוף שלו קפא באותו רגע, ומלבד מספר מילות תפילה הוא לא הצליח להוציא שום הגה נוסף מפיו.
"מה לעזאזל אתה עושה פה…"
הקול שהגיח מאחוריו גרם לריקודוד לפקוח את עיניו במהירות. הוא זיהה את הקול שפנה אליו והטה את ראשו ימינה. זוהר חלש בקע מתוך שרוול שחור ארוך שהתחבר אל ברדס בעל אותו צבע והסתיר את פניו של האיש. ריקודו ידע שיצטרך להתמודד מולו בסופו של דבר והתרומם באיטיות.
"זה באמת אתה?", המשיך האיש , הקול שלו היה שברירי. "ריקודו?"
"זה אני, קיליאן", ענה ריקודו בקולו העמוק.
למשך מספר שניות כל הצלילים מסביב נדמו. השניים התבוננו אחד על השני, אף אחד לא הוציא הגה. ריקודו לקח נשימה עמוקה ובלע את רוקו. הוא לא אמר דבר ופשוט החל ללכת. האיש השני לא זז, אפילו לא הסיט את ראשו כאשר ההוא עבר אותו.
"זה הכל?"
הרוח החלה להתגבר מסביב. ריקודו עצר את צעדיו, עדיין לא הסתובב לאחור אלא רק השפיל את ראשוד. המילים הללו היו חץ שחדר את גבו.
"תגיד משהו!" הצרחה של האיש העבירה צמרמורת בכל עורו של ריקודו. היא גרמה לגל של ציפורים לעזוב את צמרות העצים.
"מה אתה רוצה שאני אגיד?" קולו של ריקודו, שתמיד היה מרשים ועמוק, כזה שיהמם כל אדם, הפך לציוץ חלש. הוא בקושי הצליח לדבר. הוא עמד כעת אל מול תלמידו לשעבר, קיליאן, אולי מהבודדים שעוד נותרו בחיים.
"מה להגיד?!" קיליאן המשיך בזעם שלו. "לא היית כאן שלוש שנים,ד ואתה מעז להופיע כך פתאום?!"
בשלב הזה ריקודו הסתובב לאחור. הוא התמקד פעם נוספת בזוהר שבקע מתוך השרוול של הברדס, היה מדובר בלהבה של אש, ללא ספק.
"מה זה?" הפנה ריקודו את מבטו אל הלהבה.
קיליאן סובב את ראשו והתיר את הקשר במותניו שהחזיק את הברדס עליו. הוא חשף את כל פלג גופו העליון, חטוב, עם שתי צלקות באזור החזה. שיערו שהיה כה עבה בזמן ילדותו, נהפך לדליל והוא קיצר אותו וסירק אותו לאחור. עיני הארגמן שלו שמרו על נצנוצם. את זרוע ימין שלו החליפה זרוע עשויה מלהבות אדומות-כתומות.ד
"מתי איבדת אותה?" שאל ריקודו.
"ביום שבו סאן נהרג. זוהי תזכורת יומית אל אותו קרב אכזר", הלהבות התנדפו באוויר והשאירו רק את שאריות התפרים בזרועו.
ריקודו לקח עוד נשימה עמוקה. העיניים שלו בעלות צבע הספיר איבדו את הזוהר שלהן. הוא חש כאב כה רב כאשר חזה בתלמידו.
"קיליאן, אני, אני…אני מצטער", לבסוף ריקודו הצליח להוציא את המילים. הוא נשבר לחלוטין באותו רגע.
"לא אני זה שאתה צריך להתנצל בפניו", השיב קיליאן בקרירות.
ריקודו רק נותר המום מהמילים. הוא התבונן על הקבר שניצב בהמשך. סאן היה התלמיד הכי קרוב שלו. אלמלא עזב את האי, הוא היה עתיד לרשת את תפקידו כמאסטר של האי. הוא הכיר את הסודות העמוקים ביותר שלו, הם חלקו הכל ביחד. ויותר חשוב, הוא ידע עד כמה סאן הייתה דמות משפיעה על קיליאן. הוא ידע שבמקום להיות לצדו, הוא עזב את האי. מולו ניצב קיליאן בן העשרים ואחת, והדבר היחיד שהוא חש ממנו הוא זעם, כעס, ובגידה.
"כיצד הוא נהרג?" שאל ריקודו.
"בהגנה על הבית, בהגנה על חייליו, בהגנה עליי", קיליאן תפס בפציעתו. "הוא נתן מעצמו לאחרים עד לרגע האחרון שלו", קיליאן הרשה לעצמו להישבר.
"סאן היה אדם טוב", השיב ריקודו. הקולו שלו היה כבד, וכל הברה דרשה קושי רב בכדי להוציא אותה.
"אדם טוב…אבל טיפש."
ריקודו כיווץ את גבותיו למשמע המילים. הוא התבונן כעת אל תוך עיניו של קיליאן והבחין שהכעס הוחלף בשנאה יוקדת. צבע הארגמן שלהן זהר בעוצמה גדולה.
"הטיפשות של סאן הייתה בכך שהוא נתן אמון באדם שלא היה ראוי לה. הוא נתן אמון בך!" קיליאן הגביר את הקול שלו. "אילולא אתה, סאן היה בחיים! איפה היה המאטסר של האי במשך שלוש שנים?! מדוע לא היית כאן?!"
ריקודו רק השפיל את ראשו אל מול מטח המילים הקשות. הוא לא העז להציג שום רגש כנגדן, הוא ידע שקיליאן דובר אמת.
"איפה היית ריקודו?" השאלה של קיליאן נאמרה בטון חד.
"איני יכול לספר לך היכן הייתי. אך אני רוצה שתדע שקיבלתיד משימה חשובה מטעם המובילים של המועצה. זה היה יכול לשנות את העתיד של כולנו."
התגובה של קיליאן הייתה גיחוך ארוך. הוא לבש בחזרה את הברדס והוריד את השכמיה מפניו. ריקודו הבחין בזרוע האש שנוצרה מחדש. הלהבות שלה היו בצבעים אדומים-כתומיםד. הוא לא האמין שבשלוש שנים בלבד, קיליאן יבצע התקדמו כה גדולה עד שהוא יהיה מסוגל לשלוט בעוצמה שכזאת מצד אחד, ומצד שני לנהל שיחה. הוא הכיר ביכולות של קיליאן עוד מימי לימודיו תחתיו, אך כעת הוא אפילו פחד מהן.
"אתה יודע…" קיליאן עדיין חצי צחק, "במשך כל הזמן שנעדרת, סאן המשיך להגיד לי שנטלת על עצמך אחראיות גדולה, ושכשתחזור העולם של כולנו יתהפך. אני חשבתי שהוא תמיד הגזים בהצהרותיו. אבל הוא צדק. העולם באמת התהפך. הוא נמצא בקבר, ואתה חזרת לאי הזה, כאילו דבר לא קרה."
קיליאן פנה לכיוון הקבר ובעזרת אצבע אחת מהזרוע שלו הוא חרט בעזרת להבותו סימן נוסף. הסימנים היו כולם שלו, אף אחד לא ביקר את סאן מלבדו. הוא כרע על והצמיד את ראשו אל האבן. הוא הרשה לעצמו לבכות, והדמעות נפלו על זרוע האש שלו והתאדו באוויר. ריקודו התבונן עליו מהצד, הוא לא הצליח לעזוב. הוא רצה לגשת אליו ולחבק אותו, ליצור מחדש את הקשר ביניהם, אך הוא הרגיש כי קיליאן נשאב אל תוך שנאה עמוקה.
"אתה עוד פה?" קיליאן נעמד.
"הנוכחות שלי מפריעה לך?" הקול של ריקודו חזר לטון הרגיל שלו. ההד שלו נשמע בכל רחבי החלקה.
"אני חושב שהנוכחות שלך היא חילול למקום הזה. אתה בוגד", הטון של קיליאן היה אגרסיביד ומרושע. הוא צמצם את עיניו והתבונן ישירות אל ריקודו.
"ישנם דברים שאתה עדיין צעיר מכדי להבין קיליאן."
"אתה צריך להפסיק לדבר כאילו אתה עדיין המורה שלי, ריקודו."
"אני תמיד אשאר המורה שלך, אתה לא תוכל להתכחש לזה. אתה חושב שסאן היה גאה במי שנהפכת להיות? כל השנאה הזאת? כל הכעס הזה?"
"אל תזכיר את השם שלו!" צעק קיליאן. "אין לך זכות להגות אותו! אתה האשם היחיד במוות שלו!"
"ואולי אתה מאשים את עצמך? על כך שלא היית חזק מספיק?" ריקודו הבחין בכך שהלהבות של זרוע האש של קיליאן החלו לאבד צורה, הן פרצו מתוך שרוול הברדס כאילו היה מדובר בשריפה אימתנית. קיליאן עצמו זעם, פניו האדימו והוא הידק את לסתותיו בעוצמה אחת לשנייה.
"חתיכת מנוול…" מלמל קיליאן בשקט. הוא ניסה להרגיע את עצמו, ולבסוף אחרי מספר שניות זרוע האש שלו חזרה לצורתה המקורית. כל שרוול הברדס שלו נשרף מאותה התפרצות של להבות, וכעת פלג גופו הימני היה חשוף.
"מה אתה מתכוון לעשות כעת, קיליאן?" המשיך ריקודו בדבריו.
"אני?" קיליאן חייך בערמומיות. "אני מתכוון להמשיך את רצונו של סאן. אני יודע מה אח שלי היה רוצה שיקרה אם הוא ימות, הוא תמיד דיבר על זה."
"ומה רצון זה?"
קיליאן הוסיף גיחוך שחדצני. הוא ידע שריקודו בחן אותו, סאן שיתף אותו בכל דבר ודבר. הוא הבין כי המאסטר הזקן לא בטח בו, אבל הוא היה מרוצה מהעניין.
"אני מתכוון להגן על האי הזה. אני לא אתן לעוד אדם לאבד את חיו יותר."
ריקודו הופתע מהתשובה. הוא לא ידע אם קיליאן אמר את הדברים רק כדי לספק אותו, או כי זוהי באמת אמונתו. אבל הוא עדיין חיכה למילים המדויקות. לסאן הייתה תשובה ספציפית בנוגע לשאלה הזו, בכל פעם שהיא עלתה בשיחה.
"סאן טעה רק בדבר אחד", המשיך קיליאן את תשובתו. "אני לא מתכוון להביא שלום לעולם הזה. אני מתכוון להשמיד את כל מי שיעז לתקוף אותנו. "
קיליאן החל לפסוע לעבר היציאה. ריקודו נותר במקומו והרהר על הדברים. המילים של קיליאן נאמרו דקלילות אכזרית. הוא סטה לחלוטין מדרכו של סאן. ריקודו עצם את עיניו בעוד השני חלף על פניו.
"האם אתה מתכוון להתמודד על התפקיד של סאן? האם תהיה גנרל הצבא הראשי?"
קיליאן נעצר והשניים הסתובבו אחד לשני. הם הבינו אחד את השני רק מהמבטים שלהם. הרוח הפסיקה לנשוב והכל נדם פעם נוספת מסביב.
"כמו שאמרתי, אני הולך להמשיך את רצונו של סאן. הדרך היחידה לעשות זאת היא רק על ידי התקדמות בדרגות. אני אגיע להיות גנרל הצבא שלנו. ", קיליאן הגביר את הטון שלו. " אני לא אתן להפוך את החיים שלנו להפקר."
ריקודו היה מבולבל מעט מהמילים, הוא לא הצליח להבין לאן קיליאן חתר. השנאה שלו התפזרה לכיוונים כה רבים, עד שהוא לא ידע על מי באמת קיליאן כעס.
"בקרב שבו סאן נהרג, המועצה קיבלה החלטה לשלוח רק את כשפי האש מכיוון שהיה מדובר בקומץ שתקפו אותנו. הם שלחו אותנו למוות שלנו! ואף אחד לא העז להגיד לא! אפילו לא סאן…הוא האמין כי ההחלטות של המועצה הן לטובתנו. אבל החיים של כשפי האש, הם בזבוז."
קיליאן אגרף את זרועותיו ונשף בעוצמה.
"אם היית כאן, זה לא היה קורה! אם היית באי כאשר החליטו על כך, שום דבר מזה לא היה קורה!" ריקודו המשיך להאזין. "אתה הסיבה העיקרית למוות של סאן", קיליאן אמר את המילים בחולשה, אולם עבור ריקודו זה היה נדמה כאילו הן הדהדו בכל רחבי האי. האשמה של קיליאן תקפה אותו בשיא עוצמתה.
"אם אלו הן התשובות שלך…" הטון של ריקודו חזר לעצמו לחלוטין, הקול שלו היה כשל רעם אדיר בזמן סערה, "אינני יכול להסכים עם המילים שלך. אתה לא תהפוך לגנרל, כל עוד זה תלוי בי", המשיך ריקודו בדבריו בנחישות.
"אתה תתנגד?" קיליאן לחש את הדברים מתחת לשפתיו.
ריקודו רק הניד בראשו לכן.
קיליאן לקח נשימה ארוכה ועצם את עיניו. הוא כיווץ את שפתיו זו לזו, במה שנראה כמו קו אחיד והידק את שרירי פניו. בתנועה חדה ומהירה הוא פקח את עיניו והרים את זרוע האש שלו באוויר. הלהבות התפרצו ממנה בגל אדיר של אש שעף לכיוון ריקודו ושרף את כל החלק האחורי של חלקת הקבורה.