מלאכת המלאכוּת

על חלקת ענן קטנה, עם צמחי פרא שמימיים, עומדת בקתת במבוק ישנה. מתחת לענן ניתן לראות מפלים עצומים של מים, גולשים אל בקע גדול באדמה. זהו אחד הנופים היפים ביותר בעיני רפאל, לכן בחר שמשרדו יעמוד כאן, על הענן הזה, למשך הזמן שנכתב לו בחוזה. בתוך הבקתה עומד שולחן משרדי, עם תיבות לפי האלפבית. כל תיבה מיועדת לדו"חות על אנשים שונים שבכדור הארץ. כמובן לפי סדר האלפבית. חשוב לציין שרפאל הוא טיפוס נקי ומסודר. לעולם לא ישים כוס קפה על שולחן בלי לדאוג לתחתית, ולעולם לא יישכח להסיר נעליו לפני כניסתו לדירה. הכל עובד אצלו בקצב של השעון. את התלונות הוא נוהג לבדוק בדקדוק רב, ולמצוא את הפיתרון הנכון ביותר. הוא לא מעוניין לאכזב את הממונים עליו, ובטח שלא להרוס בזדון את תוכנית עתידם של האנשים שחייהם נתונים בידיו.

רפאל הוא מלאך. לא בתור מחמאה או תיאור אופי. בחיים לא אמרו בפניו שהוא מלאך, אולי כי כשסוף סוף העניק עשה זאת בסתר. הוא לא נחשב אדם נחמד במיוחד, לא יותר משאר האנשים. לאחרונה בעמדו בתור בבנק נכנסו שודדים וירו לכל עבר. רפאל נורה בחזה. הרופאים עמלו קשות כדי להציל אותו, כשעולם המוות ועולם החיים מתחרים ביניהם על בשרו. לבסוף הוכרעה התחרות ונוצר ההסדר הבא: מכיוון שרפאל אוהב לחיות, יוחזר לחיים תמורת שירות לתקופה סמלית בתור פקיד במשרד 'שמיים', ויעזור להשגיח על חייהם של האנשים הספציפיים שיופקדו בידיו. מכיוון שלא היה אדם רע בחייו אין חשש לפגיעה בזדון, ואין צורך להצמיד אליו פיקוח אלא רק לשבוע הראשון שלאחר ההדרכה. רפאל אינו יודע את הסיבה האמיתית שהמוות ויתר לו הפעם. לא נשאר לו הרבה זמן לחיות גם ככה, ואפשר לנצל אותו קצת לעבודה משרדית בחינם.

בשעה עשר בבוקר היה יוצא לעבודה, מהעולם החומרי אל הענן הפרטי שלו. היה שוקד ברצינות רבה על קריאת דו"חות על אנשים ופתרון התסבוכות הקשות מדי, למצוא תאריכים הולמים כך שחייהם יישארו במצב הטוב ביותר. כל מה שקשור לאותה קבוצת אנשים – פתקים שהשאירו בחריץ בכותל, או אפילו בקשות שנשלחו באס אם אס לכותל (הטכנולוגיה מתקדמת), מכתבים, ואף לחישות שקטות בחושך שמופנות לאלוהים. בכל הוא צריך לטפל ולהתחשב. הוא היה חוזר להפסקת צהריים קצרה בין שתיים לחמש, וחוזר לעבוד עד חצות הלילה. בסופו של יום הוא חוזר תשוש אך מלא סיפוק. גם משלמים לו על זה, ולא משכורת מינימום, אז מה אכפת לו?

הוא קרא בחייו דו"חות רבים על אנשיו. רבים מהם לא האמינו שיש להם מלאך שומר, או שיש בכלל מלאכים, אבל הוא לא נעלב. במקומם גם הוא לא היה מאמין. אף אחד לא חשב שמלאכים יושבים במשרדים כי קשה לעקוב בעל פה. רבים גם לא האמינו באלוהים לפחות פעם אחת ביום, אך כשנזדקקו לו לא חששו בלפצוח בתחנונים: "בבקשה בבקשה, תן לי לנצח הפעם, אני לעולם לא אפקפק בך יותר!" ואם הבקשה לא מוגזמת, ולא תפגע בהם בעתיד, הוא מגשים את הבקשה. האנשים הנוחים ביותר הם אלה שלא מאמינים באלוהים. הם לא נוהגים לבקש דבר ודואגים לכל בעצמם. יש בהם אמונה שהכל יסתדר כמו שצריך, ועל כן התיקייה שלהם לא מוצפת מעשר בקשות ביום ומשש "בעזרת השם" שפיזרו בקלות דעת.

בהשגחתו של רפאל היו בין היתר אנשים כמו אפרים. במקרה הוא הכיר אותו לפי המראה שלו. יצא לו להיתקל בו באוטובוס, כשהוא תמיד לבדו וראשו בהיר השיער מושפל. אם היה מסתכל לאנשים בעיניים, הם היו יודעים שיש לעיניו גוון כחול יפהפה. רפאל מיד זיהה את אפרים לפי התמונה שבתיק האישי שלו, לאחר שתייק בו את הדו"ח העדכני על מצבו. אפרים, בן עשרים וחמש ממורמר ופסימיסט שאוגר טונות של שנאה בתוכו. לא ברור למי יותר, לעצמו או לאנשים שסביבו. הוא חי בתחושה שמתעללים בו וצוחקים עליו מאז שהיה ילד קטן, ואכפת לו יתר על המידה ממה שאנשים עלולים לחשוב עליו. הוריו של אפרים, שהתגרשו, לא הקדישו לו תשומת לב מיוחדת כבר בתקופת הילדות. יש לו מזג חם, ועד היום אין לו אף חבר. אולי מפני שיש לו מזג חם, ואלי כי הוא לא יוזם דבר בעצמו. הוא סבור שאנשים אחרים צריכים לפנות אליו, ושאנשים אחרים צריכים לשמור איתו על קשר בזמן שהוא לא עושה שום צעד לשמר אותו. הוא מרשה לעצמו מפאת היותו מתוסבך. גם עם בחורות אין לו אומץ להתחיל, הוא מחכה שהן יתחילו איתו וזה אף פעם לא בא. שום סימן, לא קריצה ואף לא חיוך קטן, וזה מביא אותו לידי תסכול. הוא נוהג לנעוץ מבטים במחשופים, כי ראשו המושפל תמידית בכל מקרה מסווה זאת בקלות.

רפאל חשב על דרך לעזור לאפרים, וניסה לפזר בדרכו יותר הזדמנויות לרכוש חברים. לפחות חבר אחד. אפרים לא השקיע חזרה בשום קשר, ולא פעל כדי לקדם אותו, כאילו מתעלם מרצונו הטוב של המלאך רפאל וממאמציו להכניס משהו מעניין לרוטינה המונוטונית של חייו. הוא השרה אווירה מתסכלת על כל מי שניסה לדבר איתו והקשה עליו לרצות להישאר בחייו.

ביום רביעי שבחודש שעבר, אביו של אפרים לא הסכים לארח אותו למשך שבוע, אפילו לא פחות. זה פגע בו, אבל זה התגמד לעומת כמה שהיה פגוע גם ככה. אפרים חיפש בדיוק דירה חדשה, וכבר יצא מהדירה שלו. לא נותר לו אלא לישון במקלט של בניין מגורים ולהתעורר מסיוטים בצרחות בפחד מתמיד שישמעו אותו, ואז בטוח הלך עליו. הוא נטה להרהר רבות על אנשים במצבו, שאין מי שיעזור להם. באלוהים הוא הפסיק להאמין, כי הוא לא הצליח לעזור לו. זה היה קשה לעבור לאורח חיים חילוני, כי הוא התרגל כבר מהבית ומבית הספר. קשה לחיות בלי אמונה במשהו דמיוני ששומר עליך, בלי טקסים קבועים. אבל הוא לא האמין, וזהו. הוא חשב על כל האנשים העוד יותר מתוסבכים ממנו, שאולי עדיף היה שלא יחיו, כי אם לו קשה אז להם פי כמה. ומי הולך לעזור להם? כנראה שאף אחד. גם אלוהים כבר לא היה עוזר. זאת הייתה ביקורת קשה על פעלי המלאכים השומרים, אך המלאך רפאל ידע שלאנשים לא מאמינים ופסימיסטים קשה יותר לראות סימנים לטוב משמיים. לפחות זה מה שהוסבר לו בהדרכה, אז הוא לא לקח שום דבר באופן אישי.

כשרפאל חזר הביתה לשנת הלילה שלו הוא חשב ברצינות על הבעיה שלא הפסיקה להטריד את מוחו, על דבריו של אפרים. מה עם כל אלו שלא מאמינים? הם חיים בסבל ובקושי. איך אפשר לגאול אותם מייסוריהם? בבוקר הוא שב לחלקת הענן הקטנה שלו, והטלפון שעל שולחנו צלצל.
"הלו?"
-"שומע רפאל?"
"מה? מי זה?"
-"המלאך השומר ש'ך."
כל עוד רפאל חי על פני האדמה, גם לו יש מלאך שומר. הוא לעומתו כבר ותיק וקבוע בתפקיד.
-"תקשיב, קפוץ אליי למשרד עם השאלות, ראיתי ש'תה לוקח 'תזה קשה."
ליד הענן של רפאל הופיע ענן משייט גדול ומפואר יותר. רפאל עשה את דרכו לענן השני. "אני לי-רון הידוע", המלאך הרזה והמזוקן לחץ את ידו של רפאל ונתן לו חיבוק גברי.
"נעים מאוד, לירון," השיב לו.
-"לא, לא לירון. לי-רון."
המלאך המזוקן נראה די מבוגר, עבר את גיל 50, ובכל זאת התלבש והתנהג כמו בן טיפש-עשרה. ג'ינס, נעלי אדידס, וחולצה עם הדפס של זמר ראפ מפורסם כנראה. הוא לא מסוג האנשים שרפאל היה סומך עליהם בתפקיד המלאך השומר שלו.
-"שמע רפא, על השולחן ש'לי הופיע היום הדו"ח עליך. בדרך כלל אנ' לא עוקב אחרי האנשים שלי, אבל עניין 'תי איך עובר עליך הזמן כשאתה גם פה גם שם, ואם כבר חשבת לספר למישהו שם למטה על העבודה ש'ך. דאגתי שאולי ישימו אותך בבית מ'שוגעים, אז עקבתי אחריך. 'מלאך למלאך- מלאך'."
"אה… זה מאוד נחמד מצדך," הודה רפאל, "אבל למה אתה לא משגיח על האנשים שלך? במיוחד כשאתה עמוק בתוך התפקיד?"
-"רפא ידידי, לא חוכמה להאשים מלאכים שומרים ש'ם לא ערניים ובלה בלה בלה… העבודה לעולם לא נגמרת, ולעולם לא מפסיקים לשמוע על מעשים מפגרים של אנשים, בקשות מוגזמות שאנ'לא יכול להגשים, הסתמכות מוגזמת על אלוהים שיעזור, ושריטות עמוקות בכמות ש'פשר למות. שמע, אנ'לא פסיכולוג. ויש מחסור חמור בהם. דברים קורים גם כש'ני בתפקיד.
-" 'תה עדיין חדש בתפקיד ועושה ת'עבודה ש'ך כמו שאמרו לך, אבל חשבת מה זה לעשות 'ת זה נון-סטופ? זה מתחיל לשעמם. אז תפסתי שכל אחרי עשר וחצי שנים והפסקתי. עם הזמן ראיתי שלא קרה שום דבר נורא או מיוחד, והכול מתנהל כרגיל. מאז אני עושה חיים וכשמ'שעמם לי 'ני מתערב קצת בחיים ש'להם ורואה מה קורה. יש לי חיבה לאירוניה. אני אוהב לשגע אנשים."
רפאל הופתע מחוסר הרצינות שלו והזדעזע מעט. "ומה, לא קרה כלום לאנשים? לא קרה להם נזק?"
-"שמע רפא, גם ככה קורה להם נזק. אם 'תה מסתכל ואם 'תה לא. כולם המשיכו כרגיל, רק עם פחות עיניים עליהם. רובם לא צ 'כים בכלל השגחה בכל שעות היום, ושמחים להיות לבד. יש לי גם אנשים ש'לא רק ציניים והרסניים, שמ'נסים לעשות טוב, והם עושים לפעמים עבודה טובה יותר ממה שיכולתי לעשות. וגם הדברים הטובים באים אליהם בלי שאני אתערב. ו'תה תפסיק לדאוג כל כך. בתור המלאך השומר ש'ך, בתור חבר ש'ך, אני מציע לך להפסיק להתאמץ. אפ'חד כבר לא עושה 'תזה כמעט."
"אבל אם אני רוצה את הטוב ביותר בשביל האנשים האלה?"
-"זה הטוב ביותר, רפא. זה הטו-ב ביותר. 'תה גם ככה נאלץ להחליט לפגוע בהם קצת בשביל שאחר כך יהיה משהו טוב יותר, נכון? אני יודע, עבדתי בזה יותר מדי זמן. מסתבר שהחוקים פועלים גם בלעדיך."
"אם אתה אומר שהחוקים פועלים גם בלעדיי, למה הוטל עלי לעשות את כל זה?" רפאל לא הבין, והתבלבל עוד יותר.
לי-רון משך בכתפיו, "לך תבין, אבל אני יודע שאלוהים לא היה מוכן לעשות 'ת כל העבודה הזאת, אז הוא הפקיד מלאכים. הוא התעצל ובחיים לא עבד בעצמו על שום תיק. זאת עבודת נמלים, ואנחנו חגבים שלא באמת בנויים לעבודה הזאת", לי-רון צחק, "הוא אף פעם לא הבין שאין צורך להקים עננים עם פקידים, ובינתיים אני נהנה מהכוחות שלי!"

רפאל יצא מהמפגש עם לירון, (סליחה, לי-רון,) עם תחושה שכל מה שידע התערער. מאותו יום החל לעלות למעלה בעיקר כדי לצפות בנוף, ולעיתים כדי לעלעל בעלילותיהם של אנשיו. הדפים החלו להיערם בחוסר סדר מתון על שולחנו, כי אחרי הכל הוא תמיד היה אדם מאורגן. אחרי חודשים שלא נתקל בדו"חות על אפרים בראש הערימה, החליט לחפש בין הדפים כי הסתקרן לגבי מה שעלה בגורלו. מסתבר שאפרים עבר לדירה חדשה אחרי שבוע נוראי במקלט, אך מצבו הנפשי לא השתפר. הוא עבר לגור בקומה החמישית בבניין דירות במרכז העיר, שאת חדר המדרגות שלו אפף ריח של כרוב מבושל ושתן. זה עיצבן אותו. מהקומה החמישית לא נשקף נוף יפה במיוחד, רק עוד בניינים. הוא הביט על עוברי האורח, שלא שמו לב לאדם ההוא בקומה החמישית, עד שילדה אחת הביטה. מבטה הצטלב במבטו למרות כל המרחק. היא נראתה לו לועגת, הילדה הקטנה הזאת. לועגת עד כדי כך שכבר לא אכפת לו מה כולם חושבים, כי זה לא משנה. כולם ילעגו לו בכל מקרה. הוא חיכה לרגע הזה כל חייו, הרגע שבו לא יהיה לו אכפת מה כולם חושבים. הרגע שאמור לגרום לו להפסיק לתעב את עצמו. היא הפנתה את מבטה והמשיכה ללכת, וזה עצבן אותו. הוא ידע שהיא תגדל ותהפוך להיות בדיוק אחת מאותן הבחורות שחולפות על פניו וממשיכות ללכת.
"היי, ילדה!" הוא צעק. היא הסתובבה להסתכל, ואפרים קפץ מהקומה החמישית. בהחלט ניתן לומר עליו שיש לו כישרון טבעי למשוך תשומת לב.

הוא לא מת באותו יום, אבל שכב ימים רבים בבית החולים במצב אנוש. אמו באה לבקר אותו, וכשהוא היה מתעורר לפרקים היה רואה את פניה. היא לא אמרה לו את זה בפירוש, אך היא תמיד גרמה לו להרגיש שלדעתה הוא מכוער. הוא מזמן לא ראה אותה. אם זה מה שנדרש כדי שתבוא… הוא לא שרד זמן רב ונרדם לנצח, בלי להתעורר יותר בצרחות מסיוטים.

לרפאל היה חבל, ואפילו די עצוב על אותו אפרים. ביום האחרון של חייו אפרים הוריש לאותה ילדה את הסיוטים, ולהוריה את הכעס על הפגיעה בה. לאימו את המרמור, ולבחורה שלא הכיר שנזקקה לתרומה העניק זוג עיניים בגוון כחול יפהפה. בנוסף גם לא השאיר שום חבר עצוב על פני כדור הארץ. ממש נדיב, אפרים הזה. העניק ברוחב יד של מלאך. גם לרפאל השאיר משהו: שאלה בלתי פתורה שהעסיקה אותו זמן רב. האם הוא באמת אשם בכך שלא השגיח ונתן מעט עזרה, או שבטווח הארוך אפרים ממילא היה תיק כבד מדי בשביל מלאך על ענן?