מלאכית, שטן והילד שבניהם- פרק 6(ביקורת תתקבל בברכה:)

"אז אתה לא מכיר ילדה בשם סקאיי?" שאלתי פעם נוספת את בילי, ישבנו יחד עם ג'ייק, נייט, רובי והתאומים פיינג באחד שולחנות בקפטריה של בית הספר.
"התשובה שלי לא השתנתה בחמש דקות האחרונות," הוא גיחך.
"אני לא מבין דן," התחיל סת' לומר.
"מה אתה כל כך לחוץ?"המשיך לי.
"מה כל כך מיוחד בה?" המשיך סת' בתאום מושלם כמובן.
רציתי להתחיל לדבר עליה, רציתי לשתף את כולם במה שהרגשתי כשראיתי אותה, אבל משהו בתוכי אמר לי לעצור, לשתוק.
"פשוט רציתי לדעת מה היא עשתה במסיבה," אמרתי לבסוף.
"נשמע כאילו משהו הרבה יותר גדול קורה בניכם," אמר נייט ולעס את הסלט שלו.
"כן, אתה בטוח שנפגשתם בדרך לשירותים?" שאל ג'ייק וצחק צחוק רועם בפה מלא חמאת בוטנים.
"חברה!" רובי הייתה זו שקטעה את הצחוק. "עם דן לא רוצה לדבר על מה שקרה זה בסדר גמור, בכל מקרה זה לא באמת מעניין אף אחד," רובי לא הביטה בי אבל ידעתי שהי מסתירה משהו, שזה דווקא כן מעניין אותה.

אחרי הפסקת הצהריים הייתי אמור ללכת לשיעור מוזיקה הבלתי נסבל, אני מודה באמת שחשבתי לוותר עליו אבל אותה תחושת בטן מסתורית אמרה לי שהפעם חושב שאשאר בשיעור.
לכן בלת ברירה נכנסתי לכיתה עם זרם התלמידים האחרים שדאגו להתרחק ממני, והתיישבתי בסוף הכיתה.

"היום במקום ללמוד על תולדות המוזיקה," התחילה לומר גברת ספרקס הקשישה שנכנסה לכיתה אפילו בלי לומר שלום. "אני אציג תלמידה חדשה, היא הגיעה לכאן מבית ספר יוקרתי למוזיקה בניו יורק, ההתמחות שלה היא שירה אבל היא תעזור לנו בכל מה שנצטרך."
לפני שגברת ספרקס הספיקה לומר את שמה היא נכנסה לכיתה, באותו הרגע הבנתי מה פירוש הביטוי לב פועם.
"היי, אני סקאיי," היא חייכה אל כל הכיתה, אבל יכולתי לראות בברור שמבטה נח עלי.
"תתפסי לך כיסא, סקאיי, ועם אני אצטרך איז שהיא עזרה מיוחדת אני אפנה עלייך," חייכה גברת ספרקס חיוך מלה קמטים ושיניים צהובות מעישון.

סקאיי ישבה שלושה שולחנות לפניי אבל לא יכולתי שלא להסתכל עליה, פשוט חיכיתי כבר שהשיעור הטיפשי הזה יגמר כדי שאוכל להגיד לה… להגיד לה מה בעצם?
לא ידעתי בדיוק פשוט רציתי לדבר איתה שוב.

"תקראו את פרק חמישים על ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית ותגיעו מוכנים לשיעור הבא," אמרה גברת ספרקס. כל התלמידים כבר ארזו את חפציהם והתקדמו לכיוון היציאה אבל ראיתי שסקאיי לוקחת את הזמן, זה היה הרגע המתאים לדבר איתה.
"סקאיי!" קראתי, היא הסתובבה עלי שעל פניה אותו חיוך יפיפה שנחרט בזיכרוני.
"היי," היא אמרה בקול רך.
זמן מה לא אמרתי דבר ופשוט בחנתי את דמותה. עכשיו היא לבשה חצאית מבד ג'ינס לא צמוד וחולצה ורודה רופפת גם היא, היא לבשה סנדלים ושיערה היפה היה אסוף בקוקו רופף, או במילים אחרות היא נראתה מדהים.
"את… את לומדת פה…" מלמלתי, עיניי שאבו אותי.
"כן אפשר לומר" היא חייכה וסיימה לאסוף את חפציה, שנינו התקדמנו לכיוון היציאה מבית הספר.
"עם ככה, רוצה לפגוש את החברים שלי?" שאלתי.
היא היססה רק לרגע אחד. "בשמחה," אמרה בחיוך.