מלאכית, שטן והילד שבניהם- פרק 3 (בבקשה תכנסו)

חמוץ ומלוח:

חמוץ ומלוח, טעמים שונים כל כך, כמו החיים עצמם והאנשים שאתה פוגש בהם. אנשים יכולים להראות נחמדים בהתחלה, לעשות רושם טוב ומלא ביטחון אבל כשאתה מכיר אותם אתה רואה את המרמור, את הצד החמוץ והמלוח שלהם.
אנשים שאתה מכיר זמן רב יכולים לגלות את עצמם ביום בהיר אחד, להראות לך את הפנים האמיתיות שלהם, את הטעם האמיתי.
או אפילו אתה בעצמך….

לא יכולתי לקחת את הסיכון שכרוך בלהישאר בחוץ, אבא לי היה יכול להפתיע אותי בכל מקום שיש בו שמיים, זה פשוט היה מסוכן מידי. מיהרתי לדירת החדר המצ'וקמקת שראש העיר נתן לי בטובו ונעלתי את הדלת מאחורי.
זה אומנם לא היה הבית שלי אבל הרגשתי בו בטוח.
אחרי שסגרתי את התריסים והחלונות נשכבתי על המיטה הקשה שלי ובהייתי בתקרה.
המחשבות לא איחרו לבו, מה עם אני באמת חייב להחליט, חייב לנקוט עמדה ולהחליט באיזה צד אני? שנאתי את הרעיון שבו אני עוזר לאחד מהם, לאחד מההורים "הנפלאים" האלה שנטשו אותי.
"אתה חייב להכריע במלחמה הזו…" שמעתי במוחי את קולו של טמפוס, הבחור הנטרלי, מהדהדות במוחי.
"אתה חייב לנקוט עמדה…" עכשיו הקול היה מוחשי יותר. הסטתי את מבטי וקפצתי בבהלה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי את הבחור שהתיישב ממש מול המיטה שלי, על כיסא עץ ישן.
"אני מגיע בכל פעם שאתה חושב עלי להזכירך," הוא חייך חיוך שובב. היום הוא הגיע בדמות נער בין שמונה עשרה בערך, שיערו היה כהה ופרוע ועיניי היו כמעט חלביות, משקפות בברור את גילו האמיתי.
"אתה חייב להפסיק לעשות את זה," ציינתי והתיישבתי על המיטה מולו.
"שמעתי שאתה חייב להחליט, אתה יודע הזמן שלך מתקרב והכל…" הוא מלמל והביט התקרה בהיסח דעת.
"אני לא מתכוון להחליט!" קבעתי. "מצידי שלא יהיו יותר מלאכים או שטנים."
"אתה חייב להבין שזה יותר מסת-"
"תבין אותי אתה טמפוס, הם נטשו אותי, והראו את עצמם רק אחרי שכבר מצאתי איזה סידור מחורבן. זה נראה לך כמו דבר הגיוני לבקש ממני להצטרף לצד של אחד מהם כדי להרוס את הצד השני?! זה נראה לך כמו דבר הגיוני לבקש ממני להצטרף עליהם כדי לעצור בניצחון שאני אפילו לא קשור עליו?!" שאלתי מעוצבן יותר מרגע לרגע.
"אבל עם הצד שתבחר בו ינצח אתה תצטרף אליו, כמלאך או שטן רשמי. כך תמצא את המקום עליו אתה שייך, וזה טוב לא?" הוא שאל ולרגע באמת נראה כמו נער מתבגר טיפוסי.
"למה שאני ארצה להיות מלאך או שטן?" שאלתי בקול שלא עולה על לחישה. השאלה הזו הייתה עמוקה בהרבה ממה שהיא נשמעה.
"כי לשם אתה שייך," אמר טמפוס באותה נימה שקטה וחדה.
האם זה נכון? האם אני באמת שייך לצד של המלאכים או לצד של השטנים? ואפה נמצא עולם בני האדם בכל העסק הזה?
"אני רוצה שתלך!" אמרתי והבטתי ישר אל תוך עיניו החלביות.
"דניאל אני-"
"עם באת רק בשביל זה אז תלך!" הגברתי מעט את קולי.
טמפוס התרומם מהכיסא עליו ישב קד לפני קלות ונעלם כהרף עין.
ואז הגיעה ההרגשה, הפה שלי התחיל להתמלא בטעם חמוץ ומלוח ומר, הראש שלי פעם מכאב וליבי התחיל להאיץ את קיצבו. הרגשתי את העולם מסתובב תחת רגלי וידעתי שאני חוטף התקף זעם.

הרגשתי את האדמה תחת גרלי רועדת, שמעתי את הרוח שלא הייתה בחדר שורקת באוזניי בחוזקה, הכול התחיל לזוז בקצב מוגזם. רציתי לבכות, רציתי לשחרר את הכאב שאני מרגיש אבל כבר לא נותרו לי דמעות. בכיתי הרבה במהלך הילדות שלי והדמעות כבר נגמרו לי.
לנגד עיניי ראיתי את כל הצער והכאב שחוותי בחיי. את היום ההוא שבו הבנתי שאני שונה, ואז את היום שבו הבנתי שאין לי משפחה. את היום שבו ראש העיר הביך אותי פניה כל העיירה ונתן לי את הבית הזה. את היום הראשון בכיתה ה' שהו המורה החריכה אותי לקרוא בכיתה למרות שלא ידעתי איך. את הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוריי, אתה הרגע שבו הם סיפרו לי על גורלי.
כל גרע של השפלה, בדידות, חוסר תקווה, חוסר אונים ותסכול חלף לנגד עייני.
פלטתי מפי צרכה מעוררת רחמים והעולם חזר למצבו הנורמאלי.

הדירה שלי הייתה הפוכה לגמרי, הכיסא שעליו ישב טמפוס לפני דקות ספורות היה שבור. עם המיטה היו אין ספור סימני שריטות. הווילונות היו קרואים גם הם. התיישבתי בין כל הבלגן ופשוט בכיתי את נשמתי.
ככול הנראה עדיין נשארו לי דמעות, חשבתי בעגמומיות.

פתאום, בין כל הבלגן שמעתי דפיקה בדלת. מיהרתי לנגב את פניי בשרידיי המיטה ורצתי אל הדלת.
"מה קרה כאן?" שאל בילי ברגע שפתחתי את הדלת.
"ה… החתול של השכנים," אמרתי ומרחתי על פניי חיוך מזויף.
"אוקיי…" מלמל ביל, יכולתי לדעת בוודאות שהוא לא מאמין לי. "בכל מקרה, אני ואחותי עורכים מסיבת תחפושות, הנושא הוא מלאכים ושטנים אז אתה יכול להתחפש לאחד מהם," הוא חייך.
"מלאכים ושטנים…" מלמלתי, כמה אירוני. " ומה עם לא מתחשק לי להתחפש?" שאלתי. עם לומר את האמת זה הפעם הראשונה בחיי שמזמינים אותי למסיבה.
"זה הבנות לא ישמו לב עליך," הוא צחק ונתן לי אגרוף חלוש בכתף.
"אני אחשוב על זה," אמרתי. "לך התחפושת הכוונה," חייכתי.
"אוקיי, אני אעדכן את רובי, היא בטח תצטער עם לא תגיע," הוא חייך, קרץ ונעלם לפני שהספקתי להגיב.

נראה שלא הייתה לי ברירה אלה ללכת למסיבת התחפושות הזו.