מלאכית, שטן והילד שבניהם- פרק 2 :)

גורל:

מה הוא גורלו של אדם? האם הוא נקבע ביום לידתו? האם אפשר להשפיע עליו? גורלו הוא איך שאתה מסתכל עליו, תמיד תוכל לשנות את גורלך לפי ההתנהגות שלך, הבחירות שלך, האנשים שסובבים אותך. הגורל אומנם נקבע ביום לידתו של אדם אך הוא משתנה בקביעות, ככול שהזמן עובר.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי, פקחתי את עיניי אבל לא הסתובבתי, נעצתי אותן במים.
"מכין אותך לקרת גורלך," אמר, הרגשתי שהוא מתקרב, שמעתי את האבנים הקטנות זזות תחת רגליו, הרגשתי את האוויר סביבי מתחיל להתחמם.
"אמרתי לכם כבר, לשניכם, אני לא הולך לקחת בזה חלק! מה שקורה בניכם לא קשור עלי," התחתי את אגרופי בקרקע כדי לשלוט בעצמי.
"מובן שזה העסק שלך. ויותר מזה, זה הגורל שלך, אתה לא יכול לברוח ממנו," קולו היה רגוע להחריד. רגועה ברמה מעוררת עצבים ממש. ובנוסף הוא היה קרוב, קרוב מידי.
"אני לא קשור לזה! אני לא קשור עליכם, אז תעזבו אותי בשקט!" צעקתי. האדמה החלה לרעוד וכך גם המים בנחל.
"אתה צריך ללמוד לשלוט בעצמך,בן, איזה מן חינוך זה," שאלה וצקצק בלשונו, יכולתי לדמיין בעיניי רוחי איך הוא מזיז את ראשו מצד לצד, כאילו הוא לא מרוצה מהמעשה שעשיתי.
"חינוך לך איזה שטן טיפש ומלאכית שנטשו את הילד שלהם באיזה עיירה מחורבנת!" אמרתי והתרוממתי על רגלי.
עמדתי מולו, מול אבי. עכשיו הבחנתי בזה שהוא לא היה בצורה הטבעית שלו אלה בצורה האנושית, הוא היה נראה כמו איזה שחקן קולנוע בשיא הקריירה שלו. שיערו היה שחור ומלא ברק ועיני היו חומות, כמעט אדומות, צבע עורו היה בהיר עם נטייה לאדמומיות שרק אני יכולתי לראות.
"הו כן זה…" הוא מלמל יותר לעצמו והניח את ידו הימנית על סנטרו, כאילו הוא נזכר שאני בו ושהוא נטש אותי.
"אמרתי לכם כבר, אני לא רוצה להיות חלק מזה, תרדו ממני," אמרתי והתחלתי להתקדם בצעדים מהירים לכיוון היער, שם הוא לא יוכל למצאו אותי.
"עצור בן!" הוא ציווה עלי ואני לא יכולתי לסרב, זה חלק מכוחותיו של השטן, הוא יכול לכפות על גופים נחותים, כמוני, את רצונו.
"אתה אמרת שלא תעשה את זה יותר!" אמרתי דרך שיניים חשוקות, שנאתי את התחושה הזו יותר מכל דבר אחר בעולם, ושנאתי הרבה דברים בעולם.
"בפעם הבאה תקשיב לאבא שלך," הוא התקרב עלי, בקולו הייתה נימה מאיימת.
"אני לא אעזור לך, וגם לא לה! מצידי תהרוג אותי, בכל מקרה אני סתם מיותר בעולם המטופש הזה," אמרתי וניסיתי לקפוץ את אגרופי אך לשב, גופי היה משותק.
"הו, אבל הם זה יקרה תגיע לגיהינום. כלומר עליי," הוא גיחך, נהנה מהרגע הזה שבו אני חייב להקשיב לו.
"אולי אני טוב יותר ממה שאתה חושב," עכשיו גם הקול שני היה רגוע, התחלתי להרגיש את התחושה חוזרת לגופי וידעתי שזה פעול, הכוח המלאכי הדפוק שלי.
"אני עוקב אחריך הרבה זמן, בן. אני יודע מי אתה," הוא צחק צחוק מתגלגל, מרושע משהו.
"הוא כן?" שאלתי וניסיתי להסיח את דעתו, גופי התחיל לבעור בחום פנימי.
"אתה דומה לי יותר ממה שאתה חושב," הוא אמר בעיניו עבר איזה ניצוץ אכזרי, ניצוץ שראיתי פעמים רבות בעיניי כשהבטתי במראה, ניצוץ שבטח הופיע בעיניי גם עכשיו.
הוא פתח את פיו כדי לומר דבר נוסף אבל לפני שעשה זאת קפצתי ממקומי, מסוגל לזוז שוב, לכיוון היער.
למרות מה שניתן לחשוב, אבי, השטן, פשוט לא יכול לגבש את צורתו או להפעיל את כוחותיו במקום נטול שמיים. היער היה צפוף מדי בשבילו לכן יכולתי לנוע שם בחופשיות.
"אתה אולי חושב שזה הסוף אבל אתה טועה טעות מרה, היא תגיע גם והיא לא תוותר," הוא אמר בקול הרבה פחות מאופק, יכולתי לראות מזווית העין להבה אדומה וגדולה וידעתי שהוא נעלם.
ניצלתי בפעם, אבל הוא צדק בשני דברים, הראשון הוא שאמא שלי תגיע בקרוב, היא תהיה הרבה פחות וותרנית, והשני הוא שזה הגורל שלי. להכריע את המלחמה המגוחכת הזאת.