מלאכית, שטן והילד שבניהם- פרק -בכורה- 1

[ החלטתי שבמקום דילן, יקראו לו דניאל]

שבילים:

שביל הוא לא בהכרח שביל שמסומן באדמה, שביל הוא דרך שאתה, או הגורל שלך, בוחרים בה. השביל שלך הוא נטיב ההליכה שלך וכל חייך בעצם.
לפעמים באמצע השביל יש כל מיני פיתולים והם השגיאות והטעויות שלך. עם אתה הולך זמן רב בשביל מסוים יכול להיות מצב שבו תתקל בצומת ואז אתה צריך לבחור איזה נטיב לקחת, באיזה שביל לבחור.
אפשרויות אין סופיות יכולות להיפתח בפנך, אתה רק צריך לדעת מה במה בחרת, ואפו אפשרויות פספסת…

אני דניאל, נולדתי בברונס שבארגון. זו עיירה קטנה ומושלמת, לכל מי שאוהב סדר ניקיון ושמירה על החוקים, או במילים אחרות, נולדתי כאן בטעות. את החלק הראשון של חיי ביליתי ברחובות, מנודה. עד שראש העיר בעצמו החליט להתערב, לדבריו ילד שמסתובב ברחובות מוריד את הרמה של העיירה קולה. הוא נתן לי דירת חדר קטנה ורשם אותי לבית ספר ציבורי.
כאילו שזה באמת עזר…
את רוב זמני ביליתי בשתות ביער, רחוק מעינו בפקוחה של ראש העיר. משהו בעצים וברעש שהם השמיעו גרם לי להירגע, לשכוח לרגע מכל הטירוף ולזכות בקצת שקט.

"איחרת," אמר לי בילי וחיוך שובב מרוח על פניו החבולות למחצה.
"לא איחרתי פשוט…" אמרתי בניסיון למצוא תירוץ. " התנועה בכבישים זוועה עכשיו," ציטטתי משפט מאיזו פרסומת.
"מה שתגיד גבר," אמר נייט וצחק. הוא היה תלוי על ענף מהרגליים ופניו התחילו להאדים.
"מתי אוכלים כבר?!" שאל ג'ייק, הוא נשמע עצבני מעט וניחשתי שהוא דילג על ארוחת הבוקר.
"הבאתי משהו," חייכתי אל שלושתם ושלפתי מתיקי קופסת קרטון שטוחה.
"פיצה!" קפץ ג'ייק ממקומו וחטף את הקרטון מידי.

ג'ייק, נייט, בילי ואני היינו מעין חבורה כזו. משום מה כל ההורים של הילדים בעיירה תמיד הראו כלפי ריחוק, כאילו הייתי איזה מצורע. הריחוק עבר אל הילדים שלהם וככה נותרתי לבד, עד שפגשתי את שלושתם.
הם היו הילדים המרדנים של רוח הטיפש עשרה, אלה שעושים את ההפך ממה שאומרים להם. ככה יצא שהם קיבלו את הסיפוק המרדני שלהם ואני קיבלתי את החבורה ההזויה ביותר שאפשר לבקש.
ג'ייק היה זה שאוכל, אוכל הכל. הוא תמיד היה רעב ולא היה אכפת לו מה הוא ידחוף לפיו.
נייט היה הליצן שלנו, הוא היה אתלטי ברמות ותמיד אמרתי לו שהוא צריך לנסות להתקבל לקרקס.
ובילי היה מעין מנהיג לא דיקטטור של החבורה שלנו, הוא היה עוזר לכולם ותמיד, תמיד רציתי להיות כמוהו, אכפתי וכל זה אבל קשה להיות אכפתי כשלאף אחד לא אכפת ממך.
והייתי גם אני, סתם ילד בן חמש עשרה, בודד ונטול משפחה.

אחרי המפגש המאוד משעשע עם חבריו המשכתי להסתובב ביער, ניסיתי לחפש משהו מעניין לעשות.
הגעתי לנהר שהיה יותר נחל יבש מאשר נהר. התיישבתי על הקרקע המכוסה באבנים קטנות וחלוקי נחל, ועצמתי את עיניי. הקשבתי לקול זרימת המים שהרגיע אותו ובאותה עת גרם לי לרצות ללכת לשירותים.

"בקרוב יגיע זמנך להחליט בני," נשמע קול מוכר מידי מאחורי.