מלאכית מתנקשת (assassin angel) פרק 3 חלק 1 (סקיי)

(החלטתי שלא כל הפרקים יהיו מנקודת המבט של איינג'ל. כאן זה סקיי)
כשאיאן ביקש ממני ללמד מישהי לירות בקשת תמורת ספרים מוברחים הייתי משוכנע שזו העיסקה הטובה ביותר שעשיתי אי פעם. שיערתי שאחרי כמה שעות של מאמץ היא תוותר. אפילו אם היא באמת מתנקשת. אחי לא חלק עליי, אבל התעקש שעליי להשתדל שהיא תלמד. דניאל ידע הרבה על מתנקשים. כמוני. וכל זה בזכות איאן, ואומץ ליבו בכל מה שקשור לספרים. הוא היה מוכן ממש למות בשבילם. או לפחות להיכלא.
לבקשתו, הגעתי בבוקר.
ואז פגשתי את איינג'ל.
הדבר הראשון שחלף בראשי היה המשפט 'אילו מבטים יכלו להרוג'.
את המבט שנעצה בי היה ניתן להשוות לאש בוערת- צורבת, יוקדת. חימה צרופה.. היא בחנה בדקדקנות את תנועותיי והבעות פניי- זהירה, תמיד עומדת על המשמר. ונראה שהיא לא אהבה את מה שראתה.
השתדלתי כשלימדתי אותה לא להקניט אותה. היא הפחידה אותי. לא רק המבט שהראתה לי, אלא מה שמעבר. היא שנאה אנשים מסוגי, שחצנים שמזלזלים באחרים. אם לשפוט על פי התגובה שלה כשציינתי שמפליא שהיא שרדה, היה לה גם ניסיון בהתמודדות איתם.
והיא איבדה את הזיכרון. לא הייתי מסוגל לדמיין מצב כזה. חוסר ביטחון והססנות וודאי היו תוקפים אותי במקומה. אבל היא הראתה ביטחון מלא באינסטינקטים שלה.
עכשיו היה עליי להיגרר איתה עד למקור מים גדול, מה שלא היה קשה.
היא עדיין רתחה כשהגענו לנחל. אף אחד מאיתנו לא שבר את השתיקה ששררה, אבל הרגשתי בכעס וחוסר שביעות הרצון אופפים אותה.
עברנו את הנחל שהגיע עד ברכינו ואיינג'ל התישבה על הקרקע המכוסה פתיתי שלג.
"למה עצרנו?" שאלתי לבסוף את השאלה המתבקשת.
היא העיפה בי מבט זועף נוסף. "האמן לי, אם הייתה לי אפשרות הייתי ממשיכה בלעדיך. יש לי הרגשה…" היא ניערה את ראשה. "פשוט תחכה."
וחיכנו. כשהשלדים הגיעו קפצתי על רגליי. איינג'ל התרוממה בשלווה וטפחה על מכנסיה כדי לסלק מהם פתיתי שלג. "הגיע הזמן באמת."
"הזמן למה?" שאלתי בבלבול.
"רגע…" היא נעצה מבט מרוכז בשלדים. חמישתם הניעות את גולגולותיהם לצדדים. נראה שהם מהססים.
אחד מהם הרכין ראש אל המים, הביט בהם לרגע, והחל לחצות.
איינג'ל סיננה קללה שקטה. "אז צדקתי."
עדיין הייתי מבולבל. "לגבי מה?"
"מישהו שולט בהם, תודעה. אדם. בן מוות."
לא הבנתי מה כוונתה. "אז?"
היא נראתה מתוסכלת מטיפשותי. "ככה הם עברו את החומה. עכשיו המישהו הזה הבין איך אני ואיאן נעלמנו לו. הוא יודע שעברנו מים זורמים. בגלל שהריח שלנו מיטשטש כאן, הוא הבין." היא נעצה בי מבט מעיני הענבר שלה. "נראה שאני עדיין תקועה איתך. לפחות עד שנהרוג את בן המוות ששונא אותי." המחשבה עוררה בה סיפוק מסוים.
השלדים סיימו לחצות והתקדמו אלינו במהירות. פתחנו בריצה.
"מתי נעצור?" התנשפתי.
"כשאני אחליט. נישן בתורות על אחד העצים עד שהשלדים ידביקו אותנו."
"אבל לאן נלך?"
היא משכה בכתפיה. "אולי לספר הזה של איאן יהיו תשובות."
"אני מקווה." אמרתי בשקט, יותר לעצמי מאשר לה.