מלאכית מתנקשת (assassin angel) פרק 2 חלק 2

אם לא מגיבים, אני לא ממשיכה.
***
התלבשתי במהירות בטוניקה השחורה ובמכנסיים והמגפיים הגמישים, גם הם שחורים. בעודי חוגרת את החגורה ומחברת אליה את הנדן, לא יכולתי שלא להרהר במה שאמרה קיילין, על מי שיהיה המורה שלי. אם קיילין לא מחבבת אותו, כנראה יש לה סיבה טובה. וזה גרם לי להיות חשדנית. כלומר, יותר מהרגיל. כן, בטחתי באיאן. ובקיילין, למרות שלא מזמן פגשתי אותם. אומנם זיכרוני אבד, אבל תחושותיי נותרו כשהיו. והן אמרו לי לבטוח בהם.
יצאתי החוצה אל אור השמש המסנוור. בוקר? זה אומר שישנתי כמעט יום שלם. איאן עמד ודיבר עם מישהו שלא הצלחתי לראות. לפני שהתקרבתי חככתי בדעתי איזה רושם להותיר. מה להקרין סביבי. חולשה? כוח? ניטראליות? חולשה לא תעזור לי. אולי ניטראליות? לא. רק כוח וביטחון יגרמו לו להתייחס אליי ברצינות. האם איאן סיפר לו שאני נערה? אם לא, בהחלט ייתכן שהוא יסרב ללמד אותי. במקרה כזה מה אעשה? אכה אותו? אזמין אותו לתחרות קרב חרבות או השלכת סכינים?
נשמתי נשימה עמוקה. עדיין לא פגשתי אותו אפילו וכבר אני מתכננת אסטרטגיות לתוצאות אפשריות. נו, אם יקרה משהו לא צפוי אני תמיד יכולה פשוט לאלתר.
ניגשתי אל איאן, שגבו היה מופנה אליי ונגעתי בכתפו. הוא קפץ בבהלה.
"איינג'ל! הבהלת אותי. למה את מתגנבת אליי ככה?"
קימטתי את מצחי. "לא ניסיתי להתגנב."
הוא לא נראה משוכנע ופנה לנער שאיתו דיבר. הוא היה יותר צעיר ממה שחשבתי- בערך בן שמונה עשרה. בחנתי אותו בדקדקנות אדישה. כן, הוא היה נאה למדי, עם עיני תכלת-כחול שמשנות את צבען בהתאם לאור, ושיער זהוב. רק מהמראה שלו והעמידה הבטוחה הסקתי שהוא יודע שהוא נאה, ולא מהסס לנצל את זה. בגדיו, מצד שני, היו פשוטים למדי. שתי קשתות ואשפות חצים נתלו על גבו.
כבר מהמבט הראשון ידעתי שיהיה קשה מאוד לעמוד בפיתוי להכות אותו על יהירותו. לא, היופי שלו לא ישפיע עליי. אולי הוא חושב שבגלל שאני נערה יהיה לו קל להשתמש בי, אבל לא. אני לא אכנע. כמו שתחושת הבטן אמרו לי לבטוח באיאן, כך הן אמרו לי לא לבטוח בנער הזה.
"איינג'ל, זה סקיי, והוא הקשת הטוב בעיר. סקיי, זאת איינג'ל," אף אחד מאיתנו לא הניע שריר, "והיא מתנקשת הנהר." סקיי לא נרתע. מעניין…
איאן בחן אותנו לסירוגין. "אה… תשתדלו לא להרוג אחד את השני, בסדר?"
משכתי בכתפיי. "אני לא מתחייבת."
"מתחם הירי בקשת נמצא במרכז העיר." סקיי דיבר לראשונה.
"כמה זמן נשאר שם?" שאלתי.
הוא הישיר אליי מבט נוקב. "עד השקיעה."
השיחה לכאורה נשמעת רגילה לחלוטין, אבל תוך כדי ניהלנו קרב מבטים סוער.
הוא הסתיים כשסקיי החווה בידו לכיוון הירידה למרכז העיר. הוא הרים גבה. "שנלך?"
הנהנתי ויצאתי בעקבותיו. איאן אחז בכתפי ואמר "תנסו לא לאכול אחד את השני. אני רוצה ששניכם תחזרו בחיים."
הרמתי ידיים. כל זה, ואיאן המתחנן, עוררו בי גיחוך קל. "אני לא מבטיחה תוצאות, אבל אני בהחלט אשתדל לא לחסל אותו."
בדרך סקיי שאל אותי שאלות, ללא ספק מנסה להשתמש בכריזמה שלו.
סיפרתי לו בקצרה ובלי רגש על הזיכרון האבוד והשלדים הרצחניים. התלבטתי אם לספר, אבל לא ראיתי סיבה למה לא. וחוץ מזה, רק רציתי שישתוק. הוא לא הגיב כמו איאן כשסיפרתי לא על השלדים. הוא רק הסתקרן, לא נבהל.
מתחם הירי בקשת היה שורה ארוכה של מטרות מעץ. חלק זזו ימינה ושמאלה, מופעלות בידי עבדים ממעמד נמוך במיוחד, וחלק היו עיגולי עץ עם טבעות מצוירות עליהן. כמה אנשים עמדו במרחקים שונים מכמה מטרות וירו.
סקיי כיוון אותי אל מטרה עגולה והסיר קשת ואשפת חצים מגבו. הוא הושיט לי את הקשת.
"לפני שאת מתחילה לירות, תנסי רק למתוח את המיתר. שימי יד באמצע הקשת, ותמתחי. נראה כמה את חזקה." הוא איתגר אותי.
אוי, כל כך רציתי להכות אותו, אבל עצרתי בעצמי. הוא רמז בבירור שהוא מפקפק בי, אבל למה הפרצוף הזחוח שלו מרגיז אותי עד כדי כך? כלומר, ציפיתי לזה, אבל שזה יקרה רק אחרי שעתיים בהן ינגן לי על העצבים והסבלנות.
אבל במקום להכות אותו או להתפרץ עליו רק כדי להעיף לו את החיוך מהפרצוף רק החזקתי את המיתר בשתי אצבעות ומשכתי לאחור. זה היה יותר קשה משחשבתי, אבל הצלחתי למתוח עד הסוף.
הרמתי גבה לעבר סקיי והוא הנהן באישור. "לא רע, אבל ייקח לך קצת זמן להגיע לרמת דיוק כזאת." ובעודו מדבר לקח ממני את הקשת, מתח חץ ופגע בדיוק במרכז המטרה שמולנו.התרשמתי, אבל לא נתתי לו לראות את זה. הוא לא צריך שאעודד את ביטחונו.
עד השקיעה כבר הייתי עייפה ומיוזעת, אבל כבר הצלחתי לירות חצים. אומנם לא לפגוע במטרה, אבל גם זה משהו. מי היה משער שירי בקשת יכול להיות כל כך מפרך?
הייתי כל כך עייפה שלא שמתי לב כמעט לתחושת הסכנה המדגדגת בעורף, עד שהיה מאוחר מדי. הרמתי חצים שיריתי מהקרקע וסקיי תחב אותם חזרה באשפת החצים. נותרנו לבדנו במתחם, אחרי ששאר הקשתי עזבו.
לפתע ראיתי הבזק של משהו לבן צהוב ומוכר בזווית העין.
לא הספקתי לשלוף את החרב.
השלד הפיל אותי לקרקע, ועמד לשסף את גרוני.