מלאכית מתנקשת (assassin angel) פרק 2 חלק 1

לרוב בחלומות, אני לא מרגישה שאני באמת שם. למיטב זיכרוני (המעורער למדי) אף פעם לא חשתי אחרת.
עד החלום הזה.
מולי עמדה בקתה. ראיתי כל פרט קטן בה- הגג הרעוע מעט, האזוב שגדל בין כמה חורים בקירות וכתמי האפר על הארובה. מסביב לחצר נבנתה גדר, שנועדה כנראה למנוע מהתרנגולות שהתרוצצו שם לברוח. ראיתי בבהירות כל גבעול עשב, כל פרח.
הדלת נפתחה ושתי ילדות פרצו ממנה- לשתיהן היה שיער שחור, עור חיוור ועיניים בצבע חום ענבר. תווי הפנים שלהן דמו במידה יוצאת דופן. אחיות, בוודאי.
לא לקח לי הרבה זמן להבין שאחת מהן היא אני. אבל מי השנייה? והאם אני צופה בעבר שלי?
אני הקטנה (או לפחות חשבתי שזאת אני) אחזה מקל ארוך וברחה בצחקוקים, בעוד הילדה השנייה רודפת אחריה בכעס. "זו החרב שלי!" היא צועקת.
הדלת נפתחה בשנית ועל המפתן עמדה אישה. "אנג'ליקה! קליירה! תיכנסו פנימה מיד! לא בטוח בחוץ!" היא העיפה מבטים חשדניים סביב, וראיתי נצנוץ פחד בעיניה. היה בה משהו מוכר, אבל הזיכרונות לא הגיעו. רק ריקנות מייאשת מילאה את ראשי.
את התמונה השלווה הזו קרע פיצוץ שפירק את הבית לגורמים. הילדות נקברו תחת ערימת עץ, ולכן לא ראו את הצללית שיצאה מבין העצים, להבות מרקדות בין ידיה. לא ראיתי אותו בבהירות. הוא היה מוסתר על ידי העשן המיתמר. "שלום קארינה." אמר האיש בקרירות. האישה קמה מהריסות הבית, שמלתה מוכתמת באפר וקרועה. היא הביטה בו בפחד שלא הצליחה להסוות. "אמרתי לך שאין בכוונתי להצטרף אליכם. זה נגד הטבע!"
"אה,אבל כל הדברים הקיימים הם טבעיים!" הוא השיב בחיוך שהיה עשוי להתפרש כמחווה נחמדה אלמלא המצב בו היה נתון. זה היה פשוט לעג.
היא הנידה בראשה. "לא. פשוט לא. אתה תקפת אותי ואת בנותיי. לא אוכל למחול על כך."
האיש משך בכתפיו. " כרצונך."
הוא הסתער עליה, ואני התעוררתי, קיילין מטלטלת את כתפי. היא הושיטה לי את בגדיי, יבשים.
"איאן ביקש ממני להעיר אותך. הוא אמר שאת רוצה ללמוד לירות בקשת, והוא מצא מישהו שילמד אותך." היא נראתה ספקנית. "אני לא אוהבת את הנער הזה. תיזהרי."