מלאכית מתנקשת (assassin angel) פרק 1 חלק 6 (שכחתי להוסיף את החלק האחרון)

כשעברנו בו לא יכולתי להימנע מלחשוב על כל המים מעלינו, ומה יקרה אם איאן יאבד ריכוז. אך למרות חששותי עברנו בשלום, ואיאן סגר את הפתח מאחורינו.
מולנו נפרש שטח ענק של בתים, שדות, רחובות ושווקים. רוב הבתים היו בצבע אפרפר, אבל חלקם נצבעו בלבן ורוכזו באזור אחד, בבירור בתי הסוחרים העשירים והאצילים. בשוליה, כמו בד ישן ומרוט, כמות הבתים קטנה משמעותית (הם גם נראה ישנים ושחוקים יותר) ורוב השטח היה מורכב משדות זהובים ומטעים ירוקים. במרכז של כל זה התנשא ארמון שיש ענק ומבהיק. בסביבתו היו מרוכזות אחוזות, עשויות גם הן משיש בהיר, אבל קטנות בהרבה מהארמון. מלך מתנשא, זה ברור. הבתים היפים בלטו כמו טבעת זהב על ידו של עני, במעין צורה אכזרית של 'לנו יש ולכם אין'.
"זה היה יפה יותר אלמלא הבתים הישנים." אמרתי.
"כן." אישר איאן. "הנוף נהרס גם בגלל הצבע האפור העכור של הבתים.לא רק המצב שלהם."
קרוב לחומה, במרחק לא רב, נראה מקבץ של אוהלים כהים. מחנה צבאי.
"מה עשית מחוץ לחומה?" שאלתי, מתפלאת שעד לאותו רגע לא עלה בדעתי לשאול. "בהתחלה חשבתי שאתה סייר…"
"לא. אבל אני אוהב מפעם לפעם לצאת אל מחוץ לחומה, למרות הסכנה. אשתי-" "אתה נשוי?" קטעתי אותו. "כן. היא די אילצה אותי לקחת סוס וחנית. אני לא אוהב אף אחד מהם, אבל היא התעקשה. תכף תפגשי אותה." הוא נראה מיוסר. "היא תכעס כשתשמע על גורלו של ברון המסכן. אולי היא פחות תכעס אם אומר לה שהיה סוס זקן וכבר הגיע זמנו…" הוא המשיך למלמל לעצמו.
הלכנו והתקרבנו לעיר. כשהגענו לאזור בו הצפיפות גדלה ראיתי שלט: 'מרכז אות'בורן'
"לעיר קוראים אות'בורן?"
"כן. היא העיר הקטנה ביותר באנטלריה." אם זו העיר הקטנה ביותר, איך לעזאזל נראית עיר גדולה?
איאן הסביר שהוא גר במרחק לא רב מהחומה, אבל באזור עם בתים במצב טוב, יחסית. ואכן, כעבור זמן קצר הגענו לבית עם גן ירקות קטן וצנוע בחזיתו.
איאן נקש על הדלת.
קול נשי ענה לו: "רק רגע!"
הדלת נפתחה ואישה רזה עם שיער חום גולש ופנים חביבות פתחה את הדלת. היא נראתה צעירה, בת לא יותר מעשרים ושש, אבל כבר היו כמה קבוצות מאפירות בשיערה. "איאן. סוף סוף חזרת. לין צריכה שטיפה אחרי שמרחה את עצמה בעגבניות, וקייל שוב שבר כיסא. אתה-"
נראה שבאותו הרגע הבחינה בי. "שלום. מי את בדיוק?" היא לא נשמעה זועפת, רק סקרנית. "איינג'ל טאריי." הצגתי את עצמי במבוכה."אני קיילין." היא סקרה אותי. "תכנסו. את נראית נורא, ילדונת. יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מתי לאחרונה ישנת?"
משכתי בכתפיי. שקלתי להמתין, לתת לה להתרגל אליי ואז להטיל את המשקולת, אבל רציתי להיות כנה איתה מההתחלה,גם אם זה אומר שהיא תבעט אותי החוצה. "לפני יותר מיום התעוררתי ביער ללא זיכרון. שלושה שלדים אל מתים היו שם וניסו להרוג אותי, וגם רדפו אחרי, עד שפגשתי ביער את איאן." הישרתי אליה מבט. "אני מתנקשת הנהר, והוא המנטור שלי. אמנם איבדנו את השלדים, אבל אני חושדת שמקורם בבני המוות שנחשבים לאגדה." עצרתי לרגע כדי לאפשר לה לקלוט את המידע. "אז לא ישנתי די הרבה זמן."
שוב, היא לא נראתה כועסת. "בואי. תאכלי משהו ואז נסדר לך מקום לישון בבלגן הזה שנקרא הבית שלנו." היא העיפה מבט מאשים באיאן. "קדימה," זירזה אותו, "לך לטפל בילדים שלך."
אחרי שאכלתי מרק עגבניות בכמות עצומה (הסיר יכל להספיק לשלוש משפחות לפחות!), קיילין הובילה אותי לאחורי הבית. בדרך נתקלתי באיאן, שרדף אחרי ילדה קטנה, בת ארבע בערך, שהיתה מכוסה במה שנראה דומה במידה חשודה למרק שאכלתי קודם. אחרי איאן רץ זאטוט נוסף ונופף ברגל כיסא.
איאן כשל על דובון צעצוע ששכב על הרצפה ועל כיסא שבור.
"איאן!" נזפה קיילין.
"כן, כן… אני יודע."
הוא תפס את הילדה שהייתה ככל הנראה לין והיא התפתלה בזרועותיו בניסיון להיחלץ, אבל איאן נשא אותה לגיגית עץ שהייתה מונחת בחוץ והשליך אותה לתוכה. לין צחקקה והשפריצה עליו מים.
"בואי." אמרה קיילין.
היא הכניסה אותי לחדר קטן. "כאן ישנים אורחים. זה גם המחסן, אבל המיטה בסדר. עד לא מזמן אחותי גרה פה, והיא עזבה." הבעתה התרככה. מה, באמת נראיתי כל כך נורא? היא מסרה לי חבילת בד.
"בגדים יבשים. אני אתלה את שלך לייבוש בחוץ."
הסרתי את בגדי הרטובים. השמה המרופטת הייתה קצת רחבה מדי, אבל לפחות יבשה. נשכבתי על המיטה ולפני שהספקתי אפילו לחשוב על כמה שאני עייפה, עיניי כמו נעצמו מעצמן ושקעתי בשינה עמוקה. עמוקה, אך לא נטולת חלומות.