מלאכית מתנקשת (assassin angel) פרק 1 חלק 4

"נשמע כאילו יש לך היסטוריה עם מתנקש שפנה לדרך הלא נכונה."
הוא הביט בי בחשש מה, כאילו תוהה אם אני עומדת לאיים עליו שוב. "אפשר לומר. זה נראה לי כמו בדיחה מרה כשגיליתי שסומנתי. קמתי בבוקר והסימן היה שם." הרמתי גבה, רומזת לו להמשיך, אבל הוא דבק בשתיקתו העקשנית. לא לחצתי עליו. אם יש לו סודות שאין ברצונו לחשוף, בעיקר בפני נערה מתנקשת זרה שלפני רגע איימה עליו, אכבד אתו. סקרתי את המידע המועט שנותר בתודעתי אחרי שמה-שזה-לא-יהיה מחק אותה. סכין, פגיון וחרב. איבה לא מובנת עלתה בי כשחשבתי על אלות, חניתות וגרזנים. קשתות נותרו ניטרליות, אולי בגלל שמעולם לא השתמשתי באחת. שלפתי את החרב מהנדן ודמיינתי שאני אוחזת סכין זריקה קלה ונוחה. החרב התכווצה בין רגע ומצאתי את עצמי אוחזת במקומה בסכין זריקה חיננית ויפה (כן, כלי נשק הם דבר יפהפה בעיניי. זה לא עד כדי כך מוזר!) שפשוט דרשה שימוש מיידי.
"לא רע," אמר איאן כשהבחין. "תנסי אותה על העץ הזה." הנפתי את הסכין והשלכתי אותה בכל כוחי על העץ שעמד במרחק די גדול ממני. היא ננעצה בו עד הקת.
איאן שרק. "את משליכת סכינים לא רעה בכלל. את גם יודעת להלחם נגד יריב נושא סכין או נשק גדול וכבד יותר?"
היססתי לרגע, ואז השבתי בהחלטיות. "כן."
באילו כלי נשק נוספים את מיומנת?"
התקרבתי לעץ ושלפתי את הסכין. "חרבות ופגיונות, נדמה לי. אני ניטראלית לגבי קשתות, נראה לי שאף פעם לא ניסיתי, ואני לא אוהבת דברים מגושמים כמו אלות וגרזנים. אין בהם שום חינניות ויצירתיות!" המשכנו ללכת תוך שאיאן משפשף את סנטרו בהרהור.
"אני מכיר בחור בערך בגילך, והוא הקשת הטוב ביותר שתמצאי בעיר, אולי אפילו בממלכה כולה. הוא די שחצן בקשר לזה."
משכתי בכתפיי. לא אהבתי שחצנים יהירים, אבל אם הוא יסכים ללמד אותי, לפחות אדע לירות בקשת. שיערתי שאוכל לסבול את נוכחותו לזמן מה, עד שאתפוצץ עליו. או משהו בסגנון. אולי אם אכה אותו…
"תוכל לדבר איתו ולנסות לשכנע אותו ללמד אותי?"
"כמובן."
"תוכל גם למצוא את מתנקש היער?"
נראה שהשאלה הצחיקה אותו. "הו, את לא תצטרכי לחפש אותו. ברגע שהשמועות עלייך יתפשטו, הוא יבוא למצוא אותך. בין אם יהיה אויב, או ידיד. אותו דבר לגבי המתנקשים האחרים. אם תרצי לכרות ברית את יכולה, אבל חשבי היטב לפני כן. אל תנהגי בפזיזות."
צחקתי ביובש. "עד כמה שאני מכירה את עצמי, אני האדם האחרון שינהג בפזיזות."
"אה, הנה. הגענו."
הסתכלתי קדימה ופי נפער. "וואו," היה הדבר היחיד שהצלחתי לומר.