מלאכית מתנקשת (assassin angel) פרק 1 חלק 3

הסתכלתי אחורה בדיוק בזמן כדי לראות את אחד השלדים משליך משהו… אוי, זאת הייתה היד שלו?! הסוס כשל ואני והסייר נפלנו מעליו. "קדימה!" עזרתי לסייר לקום והתחלנו לרוץ. עוד שלד השליך יד שתפסה אותי בקרסול והפילה אותי ארצה. "רוץ!" צעקתי, אבל הסייר תפס את החנית שהפלתי והכה בשלדים. שלוש הגולגולות נפלו, וכמעט מייד התעופפו חזר למקומן, אבל לרגע השלדים הרפו ממני וניצלתי את ההזדמנות כדי להתנער ולברוח. כבר יכולתי לראות את הנחל…
ואז הגענו אליו. קפצתי למים. יכולתי לשמוע את קול ה-ספלושש שהשמיע הסייר כשקפץ למים אחרי. הנהר היה רחב, אבל המים הגיעו רק עדכתפיי. המים היו קפואים והזרם חזק, אבל למרות העייפות שחשתי, ובסיועו של הסייר, הצלחנו לחצות. עלינו לגדה הנגדית, רועדים וקפואים.
מולנו השלדים טלטלו את ראשיהם (או שעליי לומר גולגולותיהם?) והחלו לחזור על עקבותיהם, בטח תוהים לאן נעלמתי. "העיר נמצאת בכיוון הזה," הוא הצביע לכיוון זרימת הנחל. התחלנו להתקדם. עכשיו משאיום השלדים הוסר, היו לי שאלות, ורציתי תשובות. הוא היה היצור האנושי (פחות או יותר) הראשון שפגשתי מאז שהתעוררתי. "מה הסמל שלך אומר? הוא שונה משלי."
"כן. אני לא מתנקש.אני מנטור, וככול הנראה המנטור שלך."
"מה זה מנטור? מה זה אומר שאתה המנטור שלי?ואיך קוראים לך?"
"איאן שיין. ואת?"
לרגע קימטתי את המצח, ואז זה קפץ לראשי. "השם המלא שלי הוא אנג'ליקה טאריי, אבל אני די שונאת אותו. פשוט תקרא לי איינג'ל."
"בסדר. ועכשיו, לשאר השאלות שלך. בואי נתחיל מההתחלה, ממש מההתחלה. בימי קדם נבראו חמישה גזעים:
בני הנהר, בני היער, בני האש, בני הברק ובני האדם. בני הנהר, כמוני וכמוך, יכלו לשלוט במים מתוקים. לא במי ים. במצבים מסוימים, צבע העיניים שלהם השתנה לתכלת, כמו עכשיו,"
החום בעיניים שלו נעלם והפך לתכלת בהיר ולא טבעי, זרחני כמו העיטורים על החרב, ואז חזר לחום. "בני היער יכולים לשלוט בעצים, והעיניים שלהם משתנות לירוק בהיר וזורח. בני האש יכולים כמובן לשלוט באש, והעיניים שלהם משתנות לכתום זורח.בני הברק שולטים בברקים והעיניים שלהם משתנות לכחול כהה, פחות או יותר הצבע של הברקים. בני האדם הם אף אחד מכל אלה. בהתחלה הם חיו בהרמוניה. לא יודעים מתי ולמה זה התחיל. ההיסטוריה הפכה מבולבלת ולא ברורה. ספרים ורשומות הושמדו. אף אחד לא תיעד את תחילת המאבק.הם התפלגו לשני מחנות עוינים: בני הנהר והיער באחד, אנטלריה, ובני האש והברק באחר, גאלן. האש הפכה מכוח מועיל לכלי הרס, וכן גם הברקים. בני האדם התפלגו גם הם, מצדדים באחד משני המחנות. לא היו ניטראליים. מיהרו להרוג אותם מחשש שיתמכו בצד העוין. מאז, אנחנו במלחמה. וכאן אנחנו נכנסים. אחרי חמישים שנות לחימה בלתי פוסקת, בסביבות התקופה בה נוצרה החומה- "
"איזו חומה?"
חומת המים. היא מתמשכת לאורך גבול אנטלריה ומגנה עליה. יצרו אותה כמה בני נהר חזקים באופן יוצא מגדר הרגיל אחרי שהבינו שחומות מוצקות לא מחזיקות מעמד מול ברקים. בכל מקרה, באותה תקופה הבוראים- כך אנו מכנים את האחראים על עולמנו, ועל יצירתנו- כנראה ראו שכאוס וחוסר צדק שולטים בממלכות, מנהיגים מושחתים עולים לשלטון והמצב מדרדר, הם בחרו אחד מכל גזע חוץ מבני האנוש- מישהו ראוי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. כלומר, הוא יהיה לוחם טוב, אבל גם יהיה אדם טוב, וידע איך לשאת בעול ולשמור על האיזון והצדק בכל הממלכות. הוא סומן, בסימן זהה לשלך," בלי לחשוב העפתי מבט בפרקי ידי, "וקיבל חרב כמו שלך זוהרת בצבע מתאים. היא מסוגלת לשנות את עצמה לכל כלי נשק שבו את מסוגלת להשתמש. הנה, תנסי עכשיו."
"איך?"
"תתרכזי ותדמייני את התחושה של הנשק בידייך. השאר כבר יקרה מעצמו. את צריכה לזכור- החרב רוצה לעזור לך, והיא תקל עלייך. אם תשתני ותנצלי את כוחך לרע כמו שקורה למתנקשים מסוימים-" הוא נרעד, כאילו עצם האזכור של מתנקשים מרושעים מעלה בו זיכרון.
"-היא תתנגד. היא אפילו תגרום לעצמה להחליק מידך או ליפול באמצע קרב, מה שיגרום למותך. זה יראה טבעי, אבל זה לא."