מלאכית מתנקשת (assassin angel) פרק 1 חלק 2

הוא הרים גבה. "שלדים? את בטוחה? כי שלדים כאלה יכולים לזמן רק בני מוות, שמופיעים אך ורק באגדות עתיקות…"
"אז איך הורגים אותם?" שאלתי שוב בחוסר סבלנות. כבר יכולתי להרגיש אותם מתקרבים, כמו צמרמורת.
"הם ציידים," הוא אמר, "הם עוקבים אחרי הריח שלך. אם תחצי מקור מים זורמים הם יאבדו אותך. יש נחל שמוביל לעיר הראשונה ממש שם. אז אפשר בבקשה את…?"
הוא החווה בידו לכיוון החנית. הנהנתי, והושטתי אותה. שרוול הטוניקה שלי עלה קצת וחשף את מפרק ידי.
הוא נעץ מבט ביד שלי והתנשף בהפתעה. "איך…?", פס של דיו שחורה עם סמל כלשהו הקיף את המפרק, פגיון משולב עם מאזניים, ועל כפות המאזניים וניצב הפגיון היו כתובות מילים כלשהן, קטנות מכדי שאוכל לקרוא אותן. הסמל הוטבע בחלק העליון של המפרק. הם דמו במידה מטרידה לאזיקים.
"את בכלל יודעת מה זה אומר? מה המשמעות של הסמל הזה?" הסייר נראה נרעש. הוא ירד מהסוס. "תראי לי את החרב שלך." פקד.
משכתי כתפיים ושלפתי את החרב. עיניו התרחבו. החרב הייתה מעוטרת בסלסולים כחולים זרחניים, כמו של גפן. גם קצת מעל הניצב הוטבע הסמל המוזר. "יש לך כאלה," הוא הצביע על מפרק ידי, "גם קצת מעל המרפק, על הזרוע?" העפתי מבט לאחור. בקרוב השלדים ישיגו אותי. "אני לא יודעת. התעוררתי ככה לפני יומיים ואני לא זוכרת דבר לפני כן."
הוא הרים את שרוולו וחשף צמיד דיו דומה, אבל עם סמל שונה. במקום פגיון הייתה שם מגילה. "את מתנקשת. לפי איך שצבע העיניים שלך השתנה לכחול בוהק כשקפצת מעליי, את מתנקשת הנהר. יש גם מתנקש אחד בן יער, מתנקש בן אש ומתנקש בן ברק. אבל מתנקשת אישה…"
הוא סקר אותי מלמעלה למטה. "את רק ילדה. בת כמה את? שש-עשרה? שבע-עשרה?"
"בעוד רגע יגיעו לכאן שלדים כדי לחסל אותי!" התרתחתי, "מה זה משנה עכשיו אם אני בחורה או לא? אני צריכה לעוף מפה!"
כאילו לפי סימן באותו רגע פרצו השלדים מבעד לשיח, ענפים נתפסים להם בצלעות. על השיח גדלו פירות אדומים שצבעו את השלדים. עכשיו הם נראו כאילו הם מרוחים בדם, מה שלא שיפר את המראה שלהם במיוחד. הסייר עלה במהירות על הסוס. "מהר! בואי!" קפצתי על הסוס מאחוריו והוא התחיל לדהור. " אנחנו די קרובים לנחל!" הוא צעק מעל שאון הפרסות. "עוד רגע נגיע לשם!"