מלאכים של אפלה- חדש- פרולוג(בבקשה תקראו:)

מלאכים של האפלה- פרולוג-

היא ישבה על יד הפסנתר, שיערה הזהוב אסוף לשניי קוקיות שוות והדוקות.
השמש החלה לשקוע מחוץ לחלון חדרה והיא רק המשיכה להביט בפסנתר הכנף הגדול של אביה, להעביר את אצבעותיה על הקלידים השחורים והלבנים מבלי שישמיעו כל צליל.
רוח נעימה חדרה לחדר העבודה של אביה וגרמה לווילונות המשי להתעופף קלות, הם נראו לה כמו כנפיהם של מלאכים, אך היא ידעה שזהו רק דמיונה.
אחרי נשימה עמוקה היא התרוממה על רגליה בדחיפה קלה של כיסא העץ הנמוך והשאירה את הפסנתר ואת חוסר ההשראה שלה מאחוריה.
"איך היה?" שאלה אימה ונעצה בה מבט קפדני.
"בסדר." סיננה בקול שקט וחסר התעניינות בדרך לחדרה.
היא סגרה אחריה את דלת חדרה והתיישבה על המיטה, חושבת על הציפיות שמוטלות על כתפיה, על מה יקרה עם היא תיכשל, ואיך היא תוכל לבקר ביברו של אביה עם היא לא תזכה בתחרות המטופשת הזו.
היא הרגישה את העיפות מכה בה כמו גלים גדולים שמכים בסלעים בעת סערה.
אחרי שהטירה את הקוקיות משיערה היא לבשה את הפיג'מה שלה ונכנסה למיטה.

בחלומה היא הייתה בחדר העבודה של אביה, השמש בחוץ העירה באור אחר הצהריים חמים ונעים וגרמה לצללים יפיפייה להופיע בכל רחבי החדר.
על יד הפסנתר ישבה נערה ונגנה מנגינות משהימות, שיערה היה ארוך ושחר ועיניה היו עצומות כאילו היא יכולה לראות את הצלילים בעיניה רוחה.
לדיה עמד נער בעל שיער חום בהיר הוא ניגן בכינור מנגינה עצובה שהשתלבה בתאום מושלם יחד עם מנגינת הפסנתר.
הנער פקח את עיניו וחשף את השלמות המרהיבה שלהם, הן היו כחולות ועמוקות עם שבבים עדינים של סגול וירוק.
"תצטרפי עלינו…" מלמל הנער והניח את הכינור לרגליו.
הנערה המשיכה לנגן בפסנתר מוזיקה מהפנטת, היא לא יכלה לסרב.
ואז היא התעוררה במיטתה.