מלאכים של אפלה- פרק שישי

מלאכים של אפלה- פרק שישי-

הדמעות ירדו מעיניה של ליאן בלי כל שליטה כשהיא חיבקה את אביה, אותו אבא שמת בגלל מחלת הסרטן לפני מחש שנים, אותו אבא שהשאיר אותה לחיות חיים חסרי רגשות מאז שמת, אותו אבא שכל כך רצה שהיא תהיה מוזיקאית מפורסמת כשתגדל.
עכשיו כשהיא הייתה בזרועותיו היא לא חשבה על דבר מלבד זה, הוא היה שם וגם היא הייתה שם.
"ליאן, בת יקרה שלי." הוא אמר וליטף את שיערה בזהוב, אומנם עורו היה קר מעט מזה של אדם רגיל ואומנם הוא היה מעט חיוור אבל לא היה לזה כל חשיבות כי הוא באמת קם לתחיה לנגד עיניה.
"כל כך התגעגעתי אבא…" מלמולה נקטע משתף נוסף של דמעות, היא תמנה את פניה בחזהו ונשמה את הריח המוכר שלו, ריח של ספרים ישנים מלובה בבושם גברי ויוקרתי.
"את מוכרחה לחזור הביתה." הוא אמר אחרי זמן שנראה בעיניי ליאן כמו נצח ארוך ונפלא.
"אתה צודק, אני נמצאת כאן כבר המון זמן," היום שעבר עליה נראה כאילו היה עטוף בשכבה עבה של ערפל שמיך והיא לא זכרה מה קרה בבוקר. "אתה תבוא איתי, נכון?" שאלה ליאן מפוחדת פתאום. אנטר אומנם הסביר לה שהקסם, או מה שזה לא יהיה, יחזיק מעמד עד התחרות אבל היא לא ידעה מה יהיה עד אז. מה יהיה עם אביה יעלם לו בינתיים?
"כל יהיה בסדר, ילדה שלי, למרות שרק את יכולה לראות אותי אני אבוא איתך הביתה." חייך אביה בלבביות, חיוך שהיא כל כך התגעגע לראות.
ליאן השיבה בחיוך אך בכל זאת הפנתה את מבטה אל אנטר, היא פשוט תארה לעצמה שהוא מבין יותר בעיניי תחית המתים מאביה.
אנטר הנהן לאיטו וחייך חיוך קטן ונטול שיניים.
"אז בוא מכאן אבא, יש כך כך הרבה דברים שאני צריכה להראות לך, העיר שהתנתה כל כך במהלך חמש השנים האלה." בכר זמן רב ליאן לא הייתה מאושרת כככה, והיא ללא ספר לא רצתה שתחרות תגיע.

נ.מ של אוליבר נורמן פרנקס

אוליבר שכב במיטתו בעיניים פקוחות לרווחה, הוא הביט בתקרה הלבנה שבחדר השינה הישן שלו, כשאשתו האהובה נוחרת את נחירותיה העדינות לידו.
"אני רק נושמת בקול." היא הייתה אומרת וצוחקת.
הוא קם מהמיטה שהשמיעה קול קפיצים זזים והתקדם לכיוון חדר העבודה הישן שלו. הדלת הייתה פתוחה כמובן, גם כשהוא היה חי הוא מעולם לא נעל אותה, משום שאוליבר נמנה בין האנשים שלא האמינו בחדר אבודה נעול וקודר, הוא אהב את הציורים שליאן ציירה על הקירות כשהייתה קטנה ואת הצלילים שבקעו ממנו כשהוא היה נותן לה לשבת על יד הפסנתר ולהניח את אצבעותיה על הקלידים בלי כל סיבה אל קשר.
אוליבר נכנס לחדר העבודה בחשוך וילונות המשי התעופפו ברוח הלילה הקרירה ואור הירח העיר עליהם, הם נראו כמו הילות לבנות באור הזה.
"אתה לא אמור להיות כאן." נשמע קול אותו זיהה אוליבר מהעבר שלו.
"אתה לא אמור לראות אותי." השיב אוליבר בנימה רגוע, הוא התחיל לראות שני דמויות מתגבשות מאחורי הווילונות, שני דמויות של נערים.
"אתה יודע שמתים צריכים להשאר מתים, שהם ישתמשו בך! למה הסכמת לשתף עם זה פעולה?" אמר קול נשי.
"הייתי חייב לראות אותה, חוץ מזה, אני סומך על ביתי, היא תצליח להחזיר את המצב לקדמותו."
"ומה עם לא? אתה יודע שזה פשוט אסון, כשמתחילים להתעסק עם הדברים האלה… קשה מאוד להפסיק ואין לדעת מה הם עלולים לעשות לה או לך או לכל היתר." אמר הנער.
עכשיו שניה הנערים עמדו מולו, נער גבוה וחסון בעל שיער בהיר ועיניים מרהיבות, ונערה נמוכה יותר בעלת שיער שחור ועיניים זהות.
"בלן, סקאיי, אני יודע מה אתם אבל היא לו. בעתיד היא תצטרך את עזרתכם ואני סומך עליכם בעיניים עצומות שתעזרו לה להבין מה היא, למה היא נכנסה ואיך להתמודד עם כל מה שקורה לה." אוליבר חייך אל שני המלאכים שליבו אותו במשך חמש שנים, הוא ידע שהתקופה הזו תגמר אך שמח כשהבין שהם יעברו לביתו, ידריכו אותה בכל מה שנודעה לעולם המטורף שעליו היא נכנסה.