מלאכים של אפלה- פרק חמישי(השתלטתי על מחשב של חברה חיחי)

מלאכים של אפלה- פרק חמישי-

"וזה כל מה שאני צריכה לעשות?" שאלה ליאן אחרי שאנטר סיים את ההסבר המאוד מפורט שלו על ההצעה. השמש כבר הייתה קרובה לשקיעה וליאן ידעה שהיא חייבת לחזור אחרת אימה תתחיל לשאול שאלות.
"אחרי שתחתכי את עצמך והדם שלך, שהוא גם הדם של אביך במקרה, יגע בקבר תשאירי לי את כל עניין הלחשים ואחר כך… בום! אבא חוזר לחיים, לפחות בצורה חלקית…" אנטר סיים את המשפט בשקט, כאילו רמיזה על האותיות הקטנות שעלולות לגרום לסיבוך רציני.
"מה זאת אומרת באופן חלקי?" שאלה ליאן, עדיין מתקשה להיות רצינית לנוכח הסיטואציה.
"משהו כמוני," אמר אך המשיך כאשר ראה את מבטה התמה של ליאן. "אף אחד לא יכול לראות אותי חוץ ממך, זה יהיה המצב גם עם אבא שלך, וזה דבר טוב כך הוא לא יגרום לבהלה המונית או דברים מהסוג הזה."
"ומה עם הוא בעצמו יהיה מבוהל? שמעתי שאנשים מתים אוהבים להישאר מתים…" מלמלה והביטה בשמיים, משהו בצבע האדום שהם קיבלו גרם לה לחוש צמרמורת, כאילו הם מוכתמים בדם.
"עם הלחש הזה הוא לא יהיה מבוהל," אמר כאילו המשפט הזה אמור להסביר הכל. "שנתחיל?" שאל בצורה רטורית, הוא הניף את ידו באוויר בצורה לא מוגדרת וכהרף עין הופיע מול ליאן סכין בעלת כת שחורה מעור ולהב חד וכסוף, היא ידעה שעם לא תזהר הלהב יוריד למה הרבה יותר מכמה טיפות דם.
"את לא צריכה לפחד, הוא יעשה את המוטל עליו וילך, אחרי כמה טיפות של דם הוא יסתלק ולא יכאיב לך יותר." אמר אנטר כאילו קרא את מחשבותיה. ליאן הביטה בו המומה בזמן שהושיט לה את הסכין.
היא אחזה בכת החמימה והרימה את ידה מעל הקבר, ממש כמו שאנטר הראה לה לפני כן, היא הניפה את הסכין במהירות ולא הרגישה דבר בזמן שזה חתך חתך עדין בעורה ונעלם באותה מהירות בה הוא הופיעה.
ליאן הופתעה מחוסר הכאב כשהיא חשה כאשר ראתה את הדם מטפטף על קברו של אביה, מכתים את המצבה בעיגולים זעירים, מסותתים ואדומים.
"הרי לך אל החיים, הענק לאדם הקטן הזה הזדמנות שנייה, הזדמנות לצפות בביתו מנצחת בתחרות הנגינה ומוחצת את אויביה וריביה…"
משהו בלחש של אנטר העביר בליאן דחף עז לרוץ הביתה ולהתחבא מתחת לשמיכה שלה, אולי זה היה הנוסח המוזר והמאוד מאוד תוקפני לו או הטון המעוות והאכזרי שלו, אבל רק עכשיו ליאן הבינה שהיא עשתה טעות.
"המתים צריכים להישאר מתים!" נשמע קול מוכר בראש, היא זיהתה אותו מחלומה וגם מהמפגש הקצר שלה איתו בחנות כלי הנגינה, זה היה הנער בעל השיער הבהיר, והקול שלו היה בראש שלה!
"החיו את אוליבר נורמן פרנקס, ותנו לו את היכולת להתהלך שוב על פני האדמה." ממש כמו בסרטים העננים התחילו להסתחרר סביב הקבר בצורה מעוררת חשד וברקים וראמים עיטרו את המערבולת השחורה והמאיימת.
"מה לעזעז…" מלמלה ליאן ונעצה מבט שואל באנטר שישר את מבטו אל המצבה.
ליאן הביטה נפעמת וחסרת נשימה בדמות שקופה שמתרוממת מתוך קברו של אביה, דמות שנראתה כמוהו כשעד שהיה בריא, לפני שחלה והפך לקירח ורזה.
"א… אבא…" דמעות עלו בעיניה והיא לא יכלה להסתיר אותם, חמש שנים עברו ואז שראתה את אביה במצב טוב כל כך, אומנם הוא היה שקוף יחסית לאדם, אביה שיערו עדיין היה זהוב ממש כמו שיערה שלה, ועיניו היו שחורות ועמוקות ממש כמו שהיו לפני חמש שנים.
"חכי," אנטר הניף את ידו באוויר כשליאן התכוונה לקוץ לאביה. "התהליך עד לא הסתיים."
"איך הוא נמצא כאן?!" שאלה ליאן בהתרגשות. היא כבר לא יכלה לשלוט בעצמה.
"בגלל הדם שלך, והלחש…" אמר והסיט את עיניו אל הדמות שבינתיים קיבלה גוונים אנושיים יותר ויותר.
"הוא… הוא … אמא שלי תוכל-"
"רק את יכולה לראות אותו! ואסור לך לספר לאף אחד על כך." קטע אותה.
"אבל היא פשוט הרוסה, היא חייבת לדעת שיש עד דרך, עד דרך לראות אותו." ליאן לא הבינה מאיפה היא שואבת את הביטחון או את הרצון הפתאומי לדאוג לאימה, היא פשוט ידעה שאביה קם עכשיו לתחיה והיא לא יכולה לשבת בשקט, פשוט לא!
"לי- ליאן?" ליאן קפאה במקומה כששמעה את קולו של אביה. היא הסיטה את מבטה מאנטר וראתה את דמותו המוצקה של אביה, לבוש בבגדים שחורים ובמעיל עור שחור.
היא הביטה באנטר שהנהן לחיוך קל הופיעה על פניו.
"אבא!" צעקה ליאן באושר ורצה לזרועותיו של אביה.