מלאך של כסף – הקדמה

זה היה אמור להיות יום יפה.
זה היה אחד מהימים ההם של סוף הסתיו. השמיים היו צבועים בכחול בוהק, מוכתמים בעננים אפורים, כמו נגיעות של צמר גפן על פני נהר. השמש בערה בשמיים, גדולה קצת יותר מידי, כתומה ומאירה, קצת חמה מידי בשביל העונה. רוח נשבה בעצלתיים, מזיזה בעדינות את העלים היבשים שעוד לא נשרו מהעצים. זה היה יכול להיראות משונה אם היו רואים את המקום מנקודת מבט צדדית – כמעט כאילו העצים, האדמה, עמדו על משטח ערטילאי של עננים.
אבל זה לא היה יום כל כך יפה.
נדמה היה כאילו קסם שחור חלחל אל האוויר, העיב על האווירה הקסומה – שכבר לא הייתה קסומה במיוחד בשנים האחרונות. מלאכים רצו ועפו לכל עבר, מנסים לברוח ממה שהם בעצמם לא הכירו – כמו כוכבים שמנסים לברוח מהחשכה ללא כל סיכוי. צרחות נשמעו, כמעט כאילו קפואות באוויר – וכנפיים שונות, מרהיבות מידי בשביל המצב, נחבטו אחת בשנייה באלימות; כמעט נקשרות, חלקן נפגעות. נוצות התעופפו לכל עבר – נוצות מתכתיות ונוצות צבעוניות, חלקן עשויות אנרגיה, חלקן חומרים מוצקים.
עם כמה שזה היה מבהיל, ומפחיד, המצב הזה לא היה חדש או שונה במיוחד. המלאכים חיו בפחד כזה כבר שנים, בלי יותר מידי תקווה לשינוי.
אבל אולי השינוי הזה שאף אחד כבר לא העז לייחל לו היה קרוב.
אם היה מלאך יחיד שלא לקח חלק במהומה שהתחוללה בחוץ, זה היה המלאך עם הנוצות צבועות הכסף. כנפיו הארוכות והמלאות, המורכבות נוצות רכות וחדות כתער, תמיד הדהימו כל אחד שחלף בקרבו; הן היו מוכספות כל כך שאפילו להביט בהן ישירות לא היה אפשרי.
וברגעים אלו, הכנפיים הללו היו כפותות.
המלאך המוכסף הובל בפנים מושפלות לאורך שביל העפר הארוך, מתרחק מכל המהומה שהתרחשה ברקע. הוא לא היה מסוגל להביט קדימה אל הנוף היפה שרצה לברוח אליו, לרוץ ביחד עם כל המלאכים ולהיעלם בקהל – הוא נגרר מיואש וחסר אונים אל הקצה. השיער הבלונדיני שלו, בעל זיקי הכסף שנצצו באור השמש, צנח על מצחו, שהיה מוכתם בדם קרוש. עיניו האפורות, שבדרך כלל היו מוארות בזיקים כסופים, נדמו כרגע כבויות – כאילו נשאבו מהן האנרגיה והניצוץ. ידיו היו קשורות מאחוריו בחבלים עבים, שלחצו והכאיבו למרות שהוא לא רצה להרגיש את זה. ידיים זרות, חזקות באופן מפתיע, דחפו אותו קדימה באלימות, משאירות את ראשו שמוט כך שהוא לא הצליח להרים את מבטו אפילו לשנייה בודדה. זה היה משפיל יותר משזה היה כואב; ואם היה משהו שהוא שנא יותר מהכול, זאת הייתה השפלה.
הוא שמע אותם ממלמלים מעליו. קולותיהם, שנדמו זועמים, היו מהולים בנימת ניצחון; הם חיכו לרגע הזה זמן רב יותר משהוא הצליח לתאר לעצמו. כבר יותר מידי זמן שהוא הצליח להתחמק מגילוי האמת, לא משנה כמה זמן הם עינו אותו או מה הם עשו לו. הוא ידע שהעינויים שהפעילו עליו עד כה לא הספיקו, והם התכוונו לשנות את זה. הם רצו שהוא ישלם על מה שעשה.
הם אהבו את הכאב. הם רצו שהוא יסבול עד שהוא יתפרק לחתיכות; הם רצו שהוא יתחנן לרחמים, אולי יצרח, אולי יתלוש לעצמו את הנוצות מרוב שיגעון. אבל זה לא עבד. כאב כמעט אף פעם לא עבד עליו.
הוא שנא להודות בזה, אבל לא היה לו מושג מה הם מתכוונים לעשות לו. מלאכים לא היו זן רחמן או סבלני במיוחד, במיוחד לא כלפי בוגדים – והוא ידע שלא היה מלאך בוגדני יותר ממנו.
"מה יקרה הפעם?" הגרון שלו היה יבש וכואב, אך הוא ניסה להישמע רגוע ונינוח עד כמה שיכל, לא לתת להם את הסיפוק שבכאב שלו. "אסור לכם לעשות לי כלום, אפילו משפט מכובד ועונש לא קיבלתי – "
"לא מגיע לך משפט, הל." הקול שנשמע מעליו היה קר וקשוח, והוא השתיק אותו מיד. "אחרי מה שעשית, אין סיבה לתת לך את העונג שבמשפט. מגיע לך לסבול, עד שנקבל את מה שמגיע לנו."
ניקולאס, המלאך הכסוף, ניסה להרים את ראשו, להביט בעיניו של אותו השומר, אך הוא בתגובה תפס בשיערו הבלונדיני והסיט אותו בכוח – מכריח את המלאך להביט על רצפת האבן הקשה. גניחה מופתעת נפלטה מבין שפתיו של ניק, וזיעה קרה של חשש החלה לנטוף במורד מצחו. "אפשר עוד לעצור את זה, נוכל לעשות עסקה והכל יישכח – "
"התחבולות שלך לא יעבדו יותר. שום דבר לא יעזור לך עכשיו."
שלושת המלאכים התקרבו אל סוף שביל העפר. ניק הצליח להבחין בשני עמודי מתכת גבוהים אשר עמדו לא רחוק מהם, שלשלאות מתכת מחוברות אליהם בווי ברזל. מאחורי שני העמודים, שנראו לניק מאיימים, עמדה מה שנראתה כמו קופסת מתכת, שמתוכה בקעו שלשלאות זהות, קצת חלודות. ניק, לחרדתו, זיהה את המכשיר.
"היי," הוא אמר, בהלה ברורה בוערת בקולו. "זה בשבילי? ל-לא צריך ל – "
"תסתום, הל," השיב אחד השומרים בנימה קרירה, לא חברותית בעליל. "לאידיוטים כמוך לא מגיעות כנפיים."
"אבל אני צריך אותן!" ניקולאס נאנק, מנסה להתנגד בפעם המיליון, ללא הצלחה.
"באמת?" הציניות בקולו של השומר הייתה קפואה, וניק הרגיש את עצמו מתחיל להיכנס לפאניקה. האחיזה בכתפיו התהדקה עם כל רגע, וניק הבחין בשומרים נוספים מתקרבים. הם היו רבים, רבים מידי – הוא ידע שאין לו סיכוי להימלט. למרות הידיעה, הוא ניסה להתנגד יותר ויותר ככל שקורב למכשיר, מנסה לבעוט ולהכות את השומרים, שפשוט המשיכו לגרור אותו אל העמודים.
הם הגיעו כעבור רגעים בודדים. השומרים דחפו אותו למטה אל הקרקע, משפילים את גבו נמוך יותר ויותר, וניקולאס קרס על ברכיו בתגובה. ידיו שוחררו מהחבלים במהירות ונמתחו למעלה, נאזקות אל שלשלאות המתכת הכבדות, אשר הותירו אותו קשור בשנית. גבו היה חשוף, וניק נאנק בבהלה כשהרגיש את כנפיו נפתחות. "לא, לא, כנפיים. תפסיקו להיפתח. תישארו פאקינג סגורות."
אבל הוא לא יכל לשלוט בזה.
כנפיו הארוכות ומעוררות הקנאה נפתחו בעוצמה רבה, והוא ראה נוצות כסופות בודדות צונחות בעצלתיים אל האדמה מתחתיו. הוא התחיל להשתולל – כנפיו העוצמתיות חבטו באוויר באלימות, מנסות להרים אותו ולהעיף אותו הרחק משם, אך השלשלאות הכבדות לחצו על מפרקי ידיו, מרתקות אותו למקומו.
"אתם לא צריכים לעשות את זה," הוא התחיל לדבר במהירות, מנסה להציל את הכנפיים שלו. "רק שתדעו שאני ממש שונא דגדוגים, זה יותר נורא אפילו מזה. א-אני אתפרק לחתיכות אם תדגדגו אותי." הוא נאנק בעוד שומר אחר הרים את שלשלאות המתכת שיצאו מקופסת המתכת, אשר ניצבה על האדמה מאחורי ניק. ניק לא היה מסוגל לראות אותה, אבל הוא ידע טוב מאוד איך המנגנון עובד: לוקחים את השרשראות, קושרים אליהן את הכנפיים, ולוחצים על המתג. ברגע שעושים את זה, המכונה מתחילה למשוך את השרשראות והכנפיים מתחילות, לאט לאט, להיתלש – בכאב נורא יותר מאש הגיהנום.
והשומר האידיוט הזה התכוון לקשור את הכנפיים שלו, הכנפיים המדהימות שלו, אל מכונת המוות הזאת.
הוא ניסה להתרומם, נלחם בשלשלאות שכלאו את ידיו וזז מצד לצד, מנסה להקשות על השומר לקשור אליו את השלשלאות הארורות; אבל הוא בקושי היה מסוגל לזוז. שומרים אחדים תפסו בצידי גופו, מרתקים אותו לחלוטין למקומו – והוא התחיל לצרוח כשהרגיש את קור השלשלאות המתהדקות על כנפיו הכסופות.
הוא לא רצה לאבד אותן. כלומר, כן, לפעמים הן לא היו שימושיות במיוחד – הן היו כבדות, ופעמים רבות פשוט הציקו לו; אבל כל כך הרבה מלאכיות שלחו אליו מבטי הערצה כשחלף ברחוב. הן גרמו לו להרגיש חזק, גדול, עוצמתי, חתיך אלוהי. כלומר, הוא היה מלאך, ורוב המלאכים היו חתיכים (לא שהוא שם לב, כן?) – אבל הוא אהב להרגיש מיוחד. אם יתלשו לו את הכנפיים, הוא יגרור מבטים רק מבחורות מבועתות. חורים בשכמות זה לא משהו מושך במיוחד.
חוץ מזה, אם יתלשו לו אותן, הוא אבוד. הוא בחיים לא יצליח לברוח. הוא בחיים לא יהיה חופשי שוב.
הוא עצם את עיניו בחוזקה והתכווץ מהציפייה הנוראה לכאב שידע שיבוא בכל רגע, מתפלל לנס שיוציא אותו מהסיוט הזה. נס שידע שלא יבוא.
ברגע שהשלשלאות החלו למשוך, הוא הרגיש את הלחץ מתחיל לבעור בעורקיו, מאיים לשרוף אותו מבפנים. הבהלה, שעד לפני כמה רגעים הייתה מעומעמת איכשהו, התגברה בבת אחת, מציפה את כל גופו בגלים של כאב לא מוחשי, מפוחד.
הוא רצה להתחיל, פעם נוספת, להילחם בשלשלאות, למשוך ולהימלט – אבל הוא ידע שזה רק יכאב עוד יותר.
ואז זה קרה. זה היה פתאומי, ולרגע חלומי אחד הוא לא הרגיש שום דבר. ואז, כמו משום מקום, כאב מלובן תקף את הגב שלו. הוא קימר את גבו וצרח, צרח כמו שלא צרח מעולם – מרגיש במעורפל את חיוכם של השומרים המקיפים אותו, מה שרק הגביר את הכאב.
משיכת השלשלאות התגברה, והכאב היה מייסר יותר מכל הפחדים שאי פעם הצליח לדמיין. הוא התחיל להילחם בשלשלאות שאזקו את ידיו, וראייתו התערפלה מהכאב והמאמץ. הדם התפרץ בכוח מתוך שורשי הכנפיים שלו, והחל לזלוג במורד גבו, מכתים אותו באדום חם. הוא עצם עיניים בחוזקה וצרח פעם נוספת מכאב – הוא הרגיש כאילו כל עצב בגופו עולה באש, והוא היה יכול להישבע שהשמש עצמה הייתה יותר קרירה. הגוף שלו היה מכווץ, והוא השפיל את מבטו למטה בכוח, מתפלל שהכול היה רק סיוט. דמעות החלו לזלוג מעיניו העצומות ובמורד לחייו, שורפות מעל השריטות האדומות שחרצו את פניו.
הוא התחיל להתנשם במהירות כאשר הרגיש את כנפיו נתלשות מגבו – עוד חלק ועוד חלק, באיטיות מייסרת. ידיו היו תלויות ללא תנועה באוויר, רפויות – לא נותר לו הכוח למשוך אותן או להתנגד.
"תעשו שזה יפסיק…" הוא ניסה לצרוח, אבל מה שבקע מפיו היה לא יותר מיבבה רועדת, מעוררת רחמים. הוא נשך את שפתו, שומע בערפול את צחוקם של השומרים מעליו בחוסר אונים מוחלט, והוא נשבע בלבו שינקום בכולם באותה דרך שהרסו את חייו.
הוא שמע קול חבטה קלושה בקרקע כשהכנפיים צנחו מגבו ונחתו על האדמה. בהתחלה, הוא לא הרגיש שום דבר, לא שמע כלום – כאילו עננת דממה נפלה על כל המקום. גבו הרגיש כמו מחבת רותחת ודמו עצמו היה הדבר היחיד שהחליש, גם אם במעט, את הצריבה. לא עברו יותר מכמה שניות עד שהכאב הכה בו בחזרה, כמו סכין, מרעיד את גופו לחלוטין.
הוא הרגיש כאילו העולם מסביבו מתעמעם, כמו חלום מטושטש שבו הכאב היה הדבר האמיתי היחיד. הוא לא רצה להגיב, הוא לא רצה להניח להם לנצח אותו. אבל לא היה ביכולתו לעשות דבר.
הוא לא היה מסוגל לשלוט בזה. הדמעות זלגו על פניו ללא שליטה, וכנראה בפעם הראשונה בחייו, הוא בכה. הוא יבב בקול, מנסה להעביר את הכאב ולשכוח, למלא את עצמו במשהו אחר – כל דבר. אבל זה לא היה אפשרי.
הכול כל כך כאב…
הוא שמע קול ניתוק כשהשלשלאות הרפו ממפרקי ידיו, צונחות אל הרצפה בחבטה מרעישה. באיטיות רועדת הוא משך את ידיו צמוד לחזהו, כאילו אם יעשה תנועה חדה מידי הכאב יתגבר אפילו יותר. הוא נשף ברעד וכיסה את פיו עם ידיו בעדינות, כך שהרגיש את האוויר נפלט מפיו בין אצבעותיו – כאילו מוודא שהוא עדיין נושם. הדמעות המשיכו לזלוג על פניו והוא בהה בחלל האוויר בריקנות, לא יודע על מה עוד נשאר לו להילחם בעולם הזה. הוא הבחין, בקושי, בנוצה כסופה שנחה על האדמה מולו – נוצה מוכתמת בדם. נוצה מהכנפיים שכבר לא היו לו. הוא הושיט את ידו כדי לגעת בה, לחוש את מגע כנפיו האבודות בפעם האחרונה, אבל הוא לא היה מסוגל להגיע אליה.
יד גדולה הונחה על כתפו, והוא התכווץ בתגובה. אחד השומרים רכן לעברו, מביט בו בעיניים ירוקות מרוצות ובחיוך לבן וגדול. אבל ניק המשיך לבהות באדמה שמולו, כאילו זה הדבר היחיד שמחזיק אותו לפני שיתפרק לחתיכות.
"עכשיו אתה מוכן לספר לנו איפה הטבעת?"
ניק הרים את מבטו אל השומר, שולח אליו מבט קר. עיניו האפורות נדמו ריקות ואפלות, וכל זיק של הנאה ויופי שפעם היה בהן נעלם כלא היה. "אני אהרוג אותך לפני שאגיד לך דבר."
השומר עיווה את פניו בכעס והרים את ידו כדי לסטור לניק, אך זה תפס את ידו בתנועה מהירה וחלקה, מנסה להתעלם מזרם הכאב שחלף בגופו. "אני אתפוס אותך, אענה אותך כל כך נורא שאתה תעדיף למות מכל שנייה של כאב." העיניים של ניק, שנדמו כמעט חסרות צבע, היו נעוצות בעיניו הירוקות של השומר. אחיזתו התחזקה, לופפת את מפרק כף ידו. "אני אעשה את זה לאט, עד שאני אכנס לך לסיוטים וארדוף אותך גם שם. אני אתלוש לך נוצה-נוצה מהכנפיים ואז את השאריות אתלוש ביחד."
שאר השומרים שתקו. השומר בעל העיניים הירוקות ניסה להיראות רגוע ופלט נחרת זלזול, אך ניק לא הפסיק לדבר. "אתה תבכה דם לפני שאני – "
"אני בספק שאתה יכול בכלל לקום עכשיו, בטח שלא להרוג אותי, או אפילו להניח עליי זרת מסכנה." השומרים החלו להתאסף מאחורי ניק, לצופף אותו ביניהם בזמן שהם נועצים מבט בגבו המוכתם בדם, מעודדים את השומר בדבריו – אך ניקולאס לא התייחס אליהם בכלל.
"אין לך כנפיים. אין לך כבוד. וכל השדים האלה שזימנת? כולם מתים."
האדמה החלה לרעוד, מערערת את השומר ממקומו. חיוכו נמחה, וניק עצם את עיניו, שפתיו מתעקלות מעלה בחיוך חלש. "כן, אה?"
הרעידות התעצמו, והשומר נאחז בעמוד המתכת מצידו של ניק, מנסה לייצב את עצמו, בעוד שאר השומרים נפלו אל האדמה. כעבור רגע הם כשלו לעמידה, ממהרים להתרחק מהאזור. ניק השעין את ידיו על אדמת העפר והתרומם בכבדות לעמידה, כושל כמו שיכור. ראשו החל כמעט מיד להסתחרר וכל הגוף שלו שרף, אבל החיוך לא נמחה מפניו. "הם לא נגמרים. אין כזה דבר שכולם מתים."
"אתה קורא לעצמך מלאך," השומר הטיח בו, מחבק את עמוד המתכת. "מלאך לעולם לא היה תומך בשדים."
"אז אני מניח שאני הראשון," ניק התיז בשאריות כוחו. "תמיד נחמד להיות מיוחד."
רעידה עזה נוספת חלפה לאורך הקרקע, מערערת את עמידתו המעורערת-גם-ככה של ניקולאס. הוא כשל הלאה מעמודי המתכת, אבל רעידה נוספת דחפה אותו בכיוון המנוגד, אל קצה האבנים. בהלה מחודשת מילאה אותו כשהבין שהוא ייפול מהצוק אם האדמה תמשיך לרעוד.
גל הרעידות הבא ערער אותו לחלוטין, והוא שלח מבט מיידי אל הכנפיים שלו, שנחו במרחק מה ממנו על האדמה כמו יצור מת, מכוסות בדם שגבר על צבעם הכסוף. הוא הביט בהן כאילו הן יתרוממו ויחלצו אותו משם, אך הדבר לא קרה. ברעידה הבאה ניקולאס התגלגל וצנח קדימה, פולט אנקת כאב בעוד נופל מעבר למדף האדמה. הזמן נדמה כאילו עצר מלכת, וברגעים האחרונים של השליטה העצמית שלו הוא שלח את ידו למעלה, אל הקצה המשונן של האבן, בניסיון להיאחז בו. הוא הצליח לראות את השומר, אשר עדיין חיבק את העמוד, מחייך לעברו באכזריות.
אבל הוא לא הספיק להגיע, הוא לא הצליח להיאחז.
מלאך של כסף נפל מאדמת המלאכים, מותיר את את הארץ שלו, את הבית שלו, מאחוריו.
והוא ידע שהוא לא יחזור.