מכשפה מתלמדת – פרק 11

בימים שאחר כך הרגשתי ממש תקועה. לורן ואדי היו ביחד כל בזמן. הפעמים היחידות שהרגשתי שייכת היו כשביליתי עם אוליביה וגרייס. אבל הרגשתי שזה לא בסדר שאני מסתירה מהן את כל הסיפור. החלטתי לספר להן.
״היי גרייס, עושה משהו מיוחד היום?״ ניגשתי אל גרייס בהפסקה.
״לא ממש. למה? את רוצה לברוח מלורן ואדי?״ שאלה בחיוך. חייכתי בחזרה.
״גם. רוצה לבוא אלי היום אחרי הלימודים? אני אזמין גם את אוליביה״ אמרתי בתקווה שהיא תגיד כן.
״בטח. יהיה כיף״ ענתה. הלכתי לחפש את אוליביה, אבל תחושת הבטן שלי – שמאז שהתגליתי כמכשפה הפכה לממש חוש שישי – הזהירה אותי שלא לספר לאוליביה. לא הבנתי למה. אוליביה היא חברה שלי, אני לא יכולה להסתיר ממנה את זה. התעלמתי מהבטן והמשכתי לחפש את אוליביה.
זו הייתה הטעות של החיים שלי.

*****

״אנה, את מלחיצה אותי. את יודעת שזה מעבר ליכולותי להיות רצינית״ אמרה גרייס. ישבנו גרייס, אוליביה ואני על המיטה בחדר שלי ושל לורן.
״אל תדאגי זה לא כזה נורא״ הרגעתי אותה. אוליביה צחקה.
״אני רוצה לשאול אתכן משהו – אתן מאמינות במכשפות?״ שאלתי. מנחשת את התשובה.
״אממ לא. למה שנאמין? זה לא אמיתי״ אמרה אוליביה.
״חייבת להסכים עם אוליביה״ אמרה גרייס.
״אממ, מה אם אגיד לכן שאני מכשפה?״ שאלתי.
״אז אני אגיד לך שמחקו לך את השכל״ אמרה גרייס. אוליביה צחקה והמהנה.
״אני יודעת שזה נשמע מטורף ולא הגיוני אבל אני מכשפה״ אמרתי. קצת בלחץ.
״מחקו לך את השכל״ אמרה גרייס. צחקתי. הצבעתי על הנר שעמד על השידה. הן הסתכלו עליו. התחלתי ללחוש לחש שלירן לימדה אותי. הנר התרומם באוויר והתחיל לרחף לכיוונו. אוליביה בהתה בו בפה פעור וגרייס שיפשפה את עיניה כדי לוודא שהיא לא חולמת. הנר הגיע עד אלינו ונפל על הרצפה. המשכנו להסתכל עליו עוד כמה שניות עד שגרייס הפרה את הדממה
״אוליביה,תסגרי את הפה. עוד ייכנסו לך לשם זבובים״ צחקנו.
״עכשיו אתן מאמינות לי שאני מכשפה?״ שאלתי בעודי מוחה דמעות צחוק.
״כן, אני מאמינה״ אמרו שתיהן ביחד. התחלנו לצחוק שוב.
״זה מפריע לכן?״ שאלתי שוב.
״לא. אני סבבה עם זה לגמרי״ אמרה אוליביה.
״מה פתאום?את בדיוק אותה אנה. רק פחות חננה, יש לציין״ אמרה גרייס. העפתי עליה כרית.

*****

בערב אמרתי ללורן שסיפרתי לגרייס ואוליביה על שתינו. היא התרגשה ואמרה שזה רעיון ממש נחמד. אחרי שהיה לי את האישור שלה שזה בסדר. נרגעתי והלכתי לישון.
התעוררתי לפתע. הרגשתי שישנתי חמש דקות אבל השעון הראה שכבר שלוש לפנות בוקר. הסתובבתי לצד וגיליתי מה העיר אותי. זה היה כדור אור אדום בגודל של כדור באולינג. בתוך הכדור ראיתי את לינדה.
״לינדה? מה את עושה פה בשעה כזאת?״ שאלתי אותה.
״אנה. מה שעשית היום לא בסדר. התעלמת מתחושת הבטן שלך. אני צודקת?״ אמרה לי.
״כן. אבל זו אוליביה. היא חברה שלי״ אמרתי
״נכון. אבל הבעיה היא שאוליביה כבר לא אוליביה״ אמרה לינדה.
״מה? איך?״ שאלתי. אני רגילה לדברים מוזרים אבל זה ממש מוזר.
״במקום להסביר לך. בואי תראי בעצמך״ אמרה לינדה והניפה את ידה. התמונה השתנתה ובמקום לינדה הופיעה חדר ארוך שהואר בלפידים. במרכז החדר היה כיסא גדול ועליו ישבה אוליביה. מולה כרע על ברכיו איש עם ברדס. לא הצלחתי לראות את פניו. הסתכלתי שוב על אוליביה. העיניים שלה היו אדומות.
״ובכן בוס. מה גילית?״ שאל האיש בברדס. אוליביה ענתה לו בקול עמוק ומלחיץ
״צדקת. חלק מהמכשפה שרדו את הציד ועכשיו הצאצאיות שלהן באו להמשיל את השושלת״
״אז מה אתה מתכוון לעשות?״ שאל שוב האיש. אוליביה חייכה.
״את מה שעשינו ב1692. נחסל אותן״

בבקשה להגיב :)