מכשפים וקוסמים פרק 1 חלק 3 (עכשיו יש שם)

ניסיתי לברוח. עוד לפני שהספקתי לקום מהרצפה, גברת פימסי זינקה במהירות לא אופיינית וסטרה לי בכוח. השפה התחתונה שלי נחתכה, ודם החל לזלוג במורד סנטרי. גברת פימסי גררה אותי אל המעגל והשליכה אותי אל הרצפה. מישהו שלא ראיתי התכופף מאחורי וכבל אותי בחבלים. הוא ישר אותי כך שגם מאחורי עמד נר. הסתכלתי עליו. אולי… אולי אם יהיה לי מזל הטריק הזה של לשרוף את החבל יעבוד, אבל גם יגרום לי כוויות.
מר אוגסבורג התקרב אליי עם הפגיון ושרטט משהו על לחיי. התפתלתי מכאב, אך גברת פימסי אחזה בי בכוח ומנעה ממני לזוז. עוד דם. כשסיים, מיהרתי להצמיד את החבל אל הנר. בהתחלה הרגשתי רק חום קל, שהלך והתגבר עם כל רגע. לאחר כמה רגעים כבר הרגשתי שברזל מלובן מוצמד לי לעור. המנהל האחר הפנה שאלה למר אוגסבורג: "אתה לא יודע דבר על כוחה של הילדה הזאת. אני דורש שתישלח לדוקטור הגולם לבדיקה."
לא יכולתי להימנע מלגחך, למרות הכאב העז בפרקי ידיי. מרושע או לא, הוא עדיין מדבר כמו מנהל.
מר אוגסבורג הנהן בקוצר רוח. " אם אתה מתעקש. אך עליי להביא לידיעתך שאנחנו עוקבים אחר הילדה הזאת כבר זמן מה. בעזרתה נצליח להפוך חסינים לקסמים, והכישופים שלנו יתחזקו. נוכל למצוא את האחוזה ולחדור את הגנותיה." מההה? על מה הוא מדבר? "היא האחת. גברת פימסי," הוא הנהן אל סגניתו, "קחי אותה."
מיהרתי להרחיק את ידיי מהנר ומשכתי את החבל החרוך בכוח לצדדים מנוגדים. הוא נחלש, ועם המשיכה הבאה הוא נתלש. השארתי את ידיי צמודות, כדי שאף אחד לא יבחין שהשתחררתי. לא עד שאצא החוצה.
גברת פימסי אחזה בכתפי וביד אחת הניפה אותי לעמידה. ממתי המורה להיסטוריה הפכה כל כך שרירית?
יצאנו מהחדר אל מסדרון לא מוכר שנראה כאילו היה פעם חלק מבית הספר. כיסאות ושולחנות ישנים פוזרו באקראי. שתי נורות מהבהבות האירו אותו. שמעתי על המקומות האלה- כמה אגפי כיתות נסגרו אחרי רעידת אדמה בגלל חוסר יציבותם. מאז שהאגפים נסגרו לא נעשה כל ניסיון להחזיר אותם לקדמותם, מה שנראה די מוזר, כשחושבים על זה. ללא ספק מר אוגסבורג הפעיל את הקשרים שלו. ועכשיו זה המרתף הסודי שלו. שבו הוא משחק במבוכים ודרקונים עם שאר חבר המורים.
גברת פימסי אחזה בשתי זרועותיי, כך שלא יכולתי להימלט. עדיין לא.
כשהגענו לדלת השלישית אחרי דלת החדר שאליו הגעתי היא פתחה אותה. היה שם הר של כיסאות ושולחנות, שחלקם התנודדו, כמאיימים להפיל את כל המבנה. "דוקטור?" גברת פימסי דיברה אל ערימת הכיסאות, "בוא הנה." משהו התווסף לקולה, זרם מתחת לו. הקול עצמו לא השתנה, אבל נוסף נשמע בו, ציווי שאין ספק שהדוקטור הזה, מי שהוא לא יהיה, יציית לו. נשמעה חריקה, ומאחורי הערימה יצא משהו. לא מישהו, משהו. הוא היה אפור כולו, כאילו עשוי מחמר,עם קשקשים גדולים ותווי פנים נחשיים. השתנקתי וניסיתי לסגת לאחור, אבל גברת פימסי אחזה בי בכוח שאני מוכנה להישבע שהותיר בי חבורות, ומנעה ממני לזוז. היצור התקרב אלינו בהליכה מדדה. הוא החל לדבר: "כן, גבירה. מה בקשתך?" הקול שלו נשמע צורם, כמו שפשוף אבן וזכוכית. "ברצוני שתבדוק את כוח רצונה של הילדה הזאת, ותמסור לי פרטים עליו." הדוקטור התקרב אליי. היה לו ריח משונה- אדמה ודם ונחשים. הוא הושיט אצבע אפורה ונגע במרכז המצח שלי. פעולה פשוטה לכאורה, אבל מבפנים הרגשתי כאילו משהו קורע אותי לגזרים, מפרק את ההגנות וחופר בחלקים האפלים ביותר. התאמצתי להוציא אותו החוצה. דחפתי בכל הכוח הנפשי שלי, ניסיתי לסלק את הפולש ולפתע זה נעלם. הדוקטור הסיר את אצבעו ממצחי. עתה לא היה לי ספק- הוא זה שפלש לראשי.
עברו רק כמה שניות מאז התחיל המאבק המוחי, אבל זה נדמה כמו שעות וגרם לי חולשה. רציתי לקרוס אל הרצפה ולא לזוז, אבל גברת פימסי לא אפשרה לי. "ובכן?" שאלה בקוצר רוח.
הדוקטור דיבר שוב, "היא בעלת הכוח הפנימי החזק ביותר שאי פעם ראיתי. בניסיון הראשון, בלי אימונים, היא הצליחה להדוף אותי. אם תשתמשי בה, תוכלי להיות חסינה בפני קסם." "והילדה? אוכל להשתמש בה גם על אחרים?"
הדוקטור הניד את ראשו לשלילה. "לא. אחרי שתשתמשי בה, היא תמות."
לשמע המשפט האחרון זקפתי את ראשי.אני מוכרחה לצאת מכאן. ומהר. מהאזור הזה, ומבית הספר. להגיע לטלפון ולחייג הביתה. הבעיה היא, שהטלפונים היחידים בבית הספר שייכים למורים, שמהם עליי להתרחק. אבל יש חנות קטנה לא רחוק מהפנימייה, ממש במרחק של כמה רחובות.
מחשבותיי נקטעו כשגברת פימסי משכה אותי אל מחוץ לחדר, אל המסדרון. עכשיו מיס פימסי אחזה רק בזרוע אחת שלי. לא יכולתי לקוות ליותר טוב. אבל נזקקתי להסחת דעת. משהו רועש… לפתע נזכרתי בביקור האחרון שלי בבית. אחותי נתנה לי אחת מאבני הנוי האלה שהיא אוספת. הכנסתי את האבן לכיס ושכחתי ממנה. עכשיו היא הדבר היחיד שהיה לי ליכול לספק הסחת דעת. הכנסתי יד לכיס ושלפתי את האבן הכחולה. השלכתי אותה הכי רחוק שיכולתי להשליך בלי שגברת פימסי תשים לב שאני זרקתי אותה. האבן השמיע קולות נקישה בעודה מתגלגלת במסדרון. זה השיג את התוצאה שרציתי- גברת פימסי הסתובבה לכיוון הקול, מה שהעניק לי בדיוק את מה שרציתי. תפסתי בידי הפנויה אחד מהכיסאות שעמדו במסדרון והטחתי אותו בגבה של גברת פימסי בכוח. צפיתי שהיא תיפול. או תתעלף. או תהיה משותקת מכאב. אבל לא. במקום זה, מצאתי את עצמי עומדת עם רגל כיסא שבורה ביד מול מורה זועמת. לא בדיוק התוצאה שציפיתי לה. אני עד עכשיו לא יודעת מאיפה שאבתי את האומץ. נראה שהפתעתי גם את גברת פימסי וגם את עצמי, אפילו יותר. הנפתי את רגל העץ ודקרתי את גברת פימסי בבטן. מיהרתי להרפות מרגל הכיסא בזעזוע. היא התקפלה בכאב, וכשהרימה ראש ראיתי שעיניה אדומות כדם. "את עוד תשמעי ממני." לחששה בקול שהזכיר יותר נחש מאדם. אור כתום מסנוור התפרץ, וכשפקחתי עיניים היא נעלמה. לא התמהמהתי. מיהרתי לרוץ משם, לפני שמר אוגסבורג יחזור ויראה מה עשיתי למורה להסטוריה.