מכשפות- פרק 3: לקוח עצבני

"אריה! אריה תעזרי לי!" קול צעק אליה. אור בהיר סנוור אותה והיא כיסתה את עיניה. "אריה! בבקשה!" עוד הפעם הקול, היא פתחה את עיניה והאור המסנוור נעלם. מולה עמדה נערה בעלת שיער שחור שמגיעה עד קצת אחרי כתפיה בתספורת לא אחידה, עיניים כחולות ומעט נמשים עיטרו את אפה הקטן.
"בבקשה, אריה. בואי הביתה," הנערה אמרה.
"אריה, אריה בואי לעזור!" אריה המטושטשת קמה בבהלה שזיעה קרה עוטפת אותה. אמילי, לבושה בשמלת מלמלה ורודה וסנדלי עור העירה את אריה. "אמרתי לך שתוכלי להישאר לישון רק אם תעבדי כאן, נכון? אז קדימה, עצלנית קטנה," היא אמרה בחיוך ויצאה מהחדר.
אריה קמה ממיטתה הקטנה וניגשה לחלון המכוסה וילון שחור, כנראה היה ממש אטום כי אף אור לא נכנס אל חדרה שלא מילי. כשפתחה את החלון, גם בחוץ לא הבחינה אריה באף אור. אולי אחד קטן, קלוש, בצבע תכלת בהיר באופק. השלג הפסיק לרדת אך שכבה גדולה שלו עדיין כיסתה את הקרקע של אלינאה.
"אמילי! אמילי!" קראה אריה מבעד לדלת העץ של החדר הקטן.
"כן?" צעקה אמילי, כנראה מהמטבח.
"עדיין לא עלה השחר ואת מעירה אותי?" צעקה עליה אריה. צחקוק מרוחק נשמע. אריה נאנחה ונכנסה לחדר האמבטיה, שם, חיכתה לה שמלת בד דק ירוקה עם שרוולים ארוכים ותחרה זהובה. לידה, מקופל, נח לו סינר לבן ועליו תליון נחושת עם הכיתוב "הפונדק של אם". היא התלבשה וענדה לצווארה את התליון.
"אריה," קול מרוחק לחש, "אני מתגעגעת, כבר שבוע שלם עבר, מתי תחזרי הביתה?" אריה התעלמה מהקול הנשמע מפוחד ויצאה אל עבר הפונדק ההומה. בקושי הצליחה להידחק בין המתארחים. שולחנות מלאים, אמילי מתרוצצת בין שולחן לשולחן מגישה אוכל, בין אורח לאורח ממלאת כוסות ביין, עוברת לראות מה קורה עם האנשים שליד האח הגדול והמחמם ומוסיפה עוד עצים להסקה ובכך מסיימת סיבוב אחד וחוזרת על פעולותיה מחדש, תוך שהיא רושמת הזמנות מכאן לכאן.
"טוב שהגעת, ישנונית, יש הרבה עבודה. אני הולכת להגיש אוכל, תעברי עם בקבוקי היין והשיכר ותמזגי לכל מי שהכוס שלו ריקה. אם מישהו נכנס, תגידי לו שאנחנו מלאים, אך יוכל לבוא ולאכול." אמילי דיברה במהירות ורצה אל מאחורי הדלפק, למטבח, פנקס קטן בידה וקצוות שיער אדמוניות בורחות מהפקעת הרפויה שלה.
'רק עלתה השמש, איך זה שכל הפונדק מלא עד אפס מקום?' ניגשה אריה אל בקבוקי קריסטל מלאים נוזל בצבעים שונים של חום ואדום. היא העמיסה אותם על מגש כסף והסתובבה בין האנשים בפונדק רחב הידיים, משתדלת לא להפיל בקבוק קריסטל אחד או לשפוך יין.
"אריה! אל תתעלמי ממני! בבקשה, תחזרי!" שוב הקול נשמע ונדמה שברגע שהקול הופיע, הכל החל לזוז לאט והרעש נפסק.
"אני עובדת!" סיננה אריה מבין שיניה והמצב חזר להרגלו, ההמולה והמהירות של אנשי הפונדק. מוזיקת פסנתר צוהלת נשמעה מרחוק, אריה הייתה המומה. כבר כמה וכמה פעמים ששאלה את עצמה 'אם השמש רק עלתה, למה כל הפונדק ער?'. איך מסתבר שזה לא היה רק הפונדק של אמילי, לא ולא, כל העיר הייתה ערה. אריה הסתכלה מבעד לווילונות הסאטן הפתוחים למחצה המכסים חלונות זכוכית גדולות ומבעדם, אלינאה לא נראתה הומה יותר בחורף. השוק היה הומה, בעלי דוכנים צועקים, בעלי פונדקים מנקים, מקומיים שיכורים ופיקחיים מוציאים מכיסם כמויות כסף בשביל תכשיט או כיכר לחם.
"גברתי, גברתי!" מאחורי אריה עמד איש נמוך קומה ובעל כרס עבה. "את עובדת או בוהה? את לא רואה שאני עומד כאן כבערך עשר שניות והכוס הריקה שלי עוד לא התמלאה?" אמר האיש בעצבנות.
"סליחה?" שאלה אריה, פגועה ממילותיו של בעל הכרס.
"לא משנה, אני אלך, בלי לשלם! שירות נורא יש באלינאה כיום!" אמר בזעף.
"לא אדוני, אני אמלא לך את הכוס, אל תלך, בבקשה!" אריה הזדרזה אחריו בין האנשים הזזים לצלילי מנגינת הפסנתר. אך כשהגיעה לדלת האיש כבר עזב מהפונדק.
"חצוף! לפחות תחזיר לי את הכוס!" קראה אריה אחריו. האיש זרק בחוסר חשק את הכוס מאחורי גבו אל כיוון הפונדק והמשיך בדרכו. מפיה יצאה אנחת ייאוש והיא יצאה אל השוק. קופאת מקור, היא התקדמה עם המגש בידה, אל עבר גביע המתכת. היא הניחה את המגש על השלג בקרבת הגביע, הניחה אותו על המגש והרימה את המגש. מנסה למצוא איזון ושדבר לא ייפול מהמגש, התקדמה חזרה אל עבר הפונדק.
"צריכה עזרה?" גבר בשנות העשרים לחייו שעמד לצידה שאל. הוא לבש את מדי לוחמי הלגיון הכחולים זהובים ושיערו החום והארוך היה קלוע לצמה. הוא חייך חיוך קטן ועיניו החומות הטובות נעצו בה מבט.
"כן, תודה," הסמיקה אריה והעבירה אליו את המגש.
"זה באמת כבד, מה אישה יפה כמוך עושה עם מגש כזה כבוד בקור בחוץ? ללא מעיל?" שאל בגיחוך קל.
"לקוח עצבני," היא אמרה ופתחה את דלת הפונדק. היא נכנסה אחריו אל הפונדק והוא הניח את המגש על שולחן ריק וקרוב לדלת הכניסה.
"תודה הלוחם," חיכתה אריה שלוחם הלגיון ישלים את משפטה.
"ג'ורדן," אמר הבחור. הוא הסתובב ויצא מהפונדק. אנחה יצאה מפיה של אריה, היא לא חושבת שהייתה מאוהבת ככה מאז שהייתה נערה תמימה. אבל הוא לוחם, ובטח יש לו בת-זוג שמחכה לו בבית, הלוחמים לא נשארים רווקים הרבה זמן. היא לקחה את המגש ופנתה להמשיך בעבודתה. אבל אז פעמון הדלת צלצל והלוחם ג'ורדן הופיע בה.
"אני אוכל לשתות משהו?" אמר בביישנות.
"בטח," אמרה אריה וחיוך התרחב על פניה. בעודה לוקחת את הכוס שהייתה על המגש ומוזגת אליה נוזל בצבע חום ענברי הקול שוב הופיע. "אריה, תפסיקי לפלרטט עם הלוחם! תחזרי כבר הביתה, את לא צריכה את הכסף! תברחי!"
"אני לא יכולה, הבטחתי לאמילי, היא נראית כמו בחורה נחמד, אני לא יכולה פשוט לקום וללכת." פנתה אריה אל הקול.
"לא אמרתי כלום, אגב, מי זאת אמילי?" ג'ורדן שאל מבולבל ולקח מידה המושטת של אריה את גביע המתכת.
"סליחה, תשכח מזה." אמרה אריה בעצבנות, אספה את המגש והמשיכה בעבודתה.
"היי, חכי רק רגע, לא אמרת לי את שמך!" ג'ורדן הלך אחריה עד לדלפק. היא הניחה את המגש עם הבקבוקים ולקחה מגש כסף אחר, עגול, והחלה לאסוף צלחות וכוסות שהושארו ברחבי הפונדק.
"למה אתה מעוניין בשמי?" שאלה אריה וחיוך ערמומי עלה על פניה.
"אריה! תפסיקי לפלרטט! הכסף כמעט נגמר לי! אני צריכה אותך!" הקול שוב הופיע.
"איך נגמר לך הכסף? לקחת לי שק מלא מטבעות זהב!" התעצבנה אריה.
"סליחה?" ג'ורדן הסתכל עליה מבולבל.
"אז, השם שלי?" אריה ניסתה להעביר נושא, מה שהצליח לה.
"כן, מהו?" שאל ג'ורדן ונשען על שולחן עץ שהיה ליד חלון גדול הפונה לשוק. אריה חייכה והסתכלה על השוק. היא הבחינה בנערה שחורת שיער בעלת גלימה וברדס בצבע ירוק אזמרגד.
"אוי לא," סיננה אריה מבין שיניה ופניה החווירו.
"בסדר, זהו שמך מעכשיו, אוי לא. נעים להכיר." התלוצץ הלוחם ג'ורדן אך אריה התעלמה ממנו. היא מיהרה אל עבר דלת הכניסה של הפונדק, ועקפה את הבניין הלבן אל עבר החלון של הפונדק, אל עבר הנערה שחורת השיער.
"אני ראיתי אותך אתמול, גנבת מאישה חסרת אונים!" איש עשיר צעק על הנערה שחורת השיער.
"זה נכון, אבל אתה חייב לעזור לי, נגמר לי הכסף ואני מחפשת את אותה אישה, תעזור לי!" התחננה בפניו הנערה.
"אני מצטער, אני לא עוזר לגנבים." אמר העשיר בדיוק כשאריה הגיעה למקום ולוחם הלגיון ג'ורדן הגיע מתנשם ומתנשף כמה שניות ספורות אחריה. "הו, לוחם לגיון, תעצור אותה, היא גנבה מאישה אחת אתמול. הנה היא כאן!" אמר בפליאה האיש כשראה את אריה העומדת לצדו של ג'ורדן. "אם כבר, תעצור גם אותה, הכסף שגנבה הנערה, בעצם נגנב על-ידי העלמה שעומדת לצדך, מבעלת פונדק שבמקרה, היא אשתי."
"הגונב מגנב פטור?" שאלה לורי בגיחוך קל.
"זה נכון?" ג'ורדן פנה לאריה בעצבנות.
"מה את עושה כאן?" פנתה אריה לנערה.
"את לא כועסת כי היא… אני לא יודע, גנבה לך את הכסף שאת גנבת מאשתי?" צעק עליה העשיר.
"לא הגעת הביתה כבר שבוע, דאגתי לך, הפעם היחידה שראיתי אותך הייתה כשנאלצתי לגנוב ממך את הכסף. למה אסור שיראו אותנו ביחד?" שאלה הנערה, היא נראתה כבת חמש-עשרה.
"לא כאן, לורי, לא עכשיו." סיננה אריה בעצבנות.
"את מכירה אותה?" שאל ג'ורדן. אריה הסתובבה לכיוון הלוחם והעשיר המבולבלים.
"כן, זאת אחותי,"