מכשפות- פרק 3: טבעות ואזיקי נחושת

היא לא הייתה מספיק חזקה כדי לבצע את כישוף המעבר, אז הייתה צריכה לרוץ כמה קילומטרים כדי לקחת את לורי ולהסתלק מהעיר. בפחות משעתיים. היא הייתה חבולה, פגועה נפשית, החברה הכי טובה שלה נשרפה וכל מה שיכלה לחשוב עליו היה עד כמה טעים בשר החזיר הצלוי מהדוכנים בשוק. מתנשמת ומתנשפת, לאחר כשעה מהפגישה עם ברנדון, הגיעה לבקתה מעץ באמצע היער.
"לורי!" היא התפרצה לבקתה בסערה. הבקתה הייתה הפוכה. האח בוערת, מנורות הנפט מנופצות, הציורים של לורי על הרצפה, קרועים, כורסאות קרועות, כלי מתכת גנובים על הרצפה. לורי לא נראתה בבקתה. צרחה מקפיאת דם בקעה מאריה. היא האשימה את עצמה בכך שלורי לא כאן. קללה עסיסית יצאה מפיה עם שמו של ברנדון. המנוול הזה הבטיח לה שעתיים, עברה בקושי שעה. אין לה עוד סיבה לחיות.
אמילי נשרפה, לורי… רק אלוהים יודע איפה היא עכשיו.
"אריה! טוב שאת כאן!" קול צפצפני נשמע מאחורי אריה והבהיל אותה. היא הסתובבה ונערה חיוורת בעלת עיניים כחולות וגדולות ושיער שחור הופיעה בדלת.
"לורי!" צרחה מהתרגשות אריה וחיבקה את מי שהייתה כמו אחותה הקטנה.
"הכל בסדר? תיזהרי, הוא עדיין רטוב," היא הניחה פיסת בד לבן גדול על הרצפה. ציור בצבעי-צדפים שאריה הכינה היה עליו. אמילי, צפה על אגם. לרגע שכחה אריה מכל הצרות, שראתה את הכישרון של לורי, היא פשוט חייכה חיוך בשפתיה הוורודות והדקות.
"מה קרה כאן?"
אבל זו לא הייתה המציאות. אריה התעוררה ממחשבותיה לקחה את לורי בכף ידה באגרסיביות רבה וגררה אותה מחוץ לבקתה.
"תגידי לי שאת מסוגלת לעשות את כישוף המעבר!" אריה נראתה משוגעת למדי. עיניה נפוחות, כולה מזיעה, חבולה, בגדיה קרועים.
"אריה, הכל בס…"
"שום דבר לא בסדר! פשוט תעשי את זה!"
"אריה… אני בקושי מסוגלת להעביר את עצמי… אז…"
"לורי! עכשיו! תקשיבי לי, בבקשה!" מחתה אריה והדמעות הופיעו שוב. לורי המבולבלות לחשה 'בי-בי-די, בא-בי-די…" ובדיוק כשהתחילה את ההברה הראשונה חץ נורה ופגע בעץ ליד לורי.
לורי השתתקה. פניה הלבינה והיא קפאה.
"הן כאן!" אריה זיהתה את הקול, ברנדון.
"לעזאזל איתך ברנדון!" צעקה אריה. עלים נמעכים, צעדים, כלי מתכת מקישים. הם היו קבוצה גדולה. "לורי, עכשיו!" לורי רעדה וכך גם אריה. שיניה נקשו בחוזקה והיא פשוט נפלה על הקרקע, מפרכסת. היא לא יכולה לאבד גם אותה, אסור לה לאבד שתיים באותו יום. היא איבדה אחת באשמתה, אריה לא יכולה להרשות לעצמה שזה יקרה שוב באשמתה.
"בי-בי-די," החלה לומר אריה. היה קר והערב ירד. אריה התשושה ניסתה לסיים לומר את הלחש, היא הרגישה כאילו זה יהיה הדבר האחרון שתעשה.
"בא-בי-די,"
"הן קרובות!" עוד צעקה. משהו קר נגע בכתפה של אריה. זה היה הסוף. היא ידעה מה היא תראה כשתרים את מבטה. את פניו היפות של בן-זוגה. ללא הבעה. שריון מתכת כחול, אזיקי נחושת בידו. כי הוא יודע שזה הדבר היחיד שמחליש מכשפות. הוא אזק את אחת מידיה של אריה, נואשת ניסתה לא לצעוק מהכאב החד שפילח את ידה, ובמקום צעקה, "בו!" בעוד ידה נוגעת באריה והפעם, בעשן אדום, נעלמו השתיים. כף ידה של אריה עדיין מחוברת לאזיקים, דם זולג ממנה. אך כל שאר גופה נעלם, יחד עם לורי. הצוות של ברנדון הכלל לפחות עשרים חיילים מהלגיון הסתכל עליו בפנים מאוכזבות.
"הן מכשפות, לא יכולתי לעשות כלום," אמר בשקר ברנדון. הוא היה יכול לאזוק את אריה מהר יותר, הוא ידע זאת, אריה ידעה זאת, אבל הוא עדיין אוהב אותה. והוא תמיד יאהב. חיילי הלגיון פנו ללכת בעוד החשכה התפשטה על היער של אלינאה. הוא הוריד את כפפת המתכת של שריונו ותחב את ידו אל מגף העור שלו, והוציא משם טבעת זהב קטנה. הוא הניח אותה על אצבעו.
"בקרוב אריה, שהכול ייגמר, תוכלי להיות שלי." הוא חייך חיוך קטן ופנה ללכת בעקבות חברי הלגיון.