מכשפות- פרק 2: ציד המכשפות התחיל

"עופות! בשר פרה! בשר חזיר!"
"פירות! ירקות!"
"חדרים פנויים, שתייה חריפה!"
צעקו הסוחרים בשוק של אלינאה. עיר הבירה של אימפאה, הממלכה הגדולה ביותר בכל תבל. השוק היה צפוף יותר מבדרך-כלל. כל אנשי העיר אלינאה מיהרו אל הכיכר הראשית, אוחזים בידיהם ילדים קטנים. אפילו כמה סוחרים שהיו מסוקרנים עזבו את דוכניהם והחנויות פתוחות רק במטרה לראות מה קורה. אריה הרעבה, שלא אכלה כבר יומיים ניגשה לדוכן עזוב מלא בירקות ופירות עסיסיים. היא לחשה לחש קטן ושק הופיע בידה. היא הכניסה לתוכו כמה תפוחים, אשכול בננות, כמה מטבעות זהב שהיו בקופסת עץ, שתי כיכרות לחם, צנצנת ריבה ובקבוק יין אדום. שיהיה לה ולברנדון, בן-זוגה איך לחגוג הערב. וכמובן לשמור עוד קצת ללורי. כבר יום עבר מהתקרית בארמון המלך, המשימה לא הושלמה ואריה לא קיבלה את חמשת מטבעות הזהב שהבטיחו לה. מסתבר ששרשרת הפנינים של המלכה לא הייתה יחידה במינה. אז הסוחר הביא לאשתו את השרשרת שמצא ואמר לאריה שהעסקה מבוטלת. חצוצרות נשמעו מכיוון הכיכר הראשית. היא הניחה את הברדס השחור על ראשה והתקדמה אל עבר ההתקהלות, בעוד השק על גבה. היא נדחקה בין ההמון והגיעה לשורה הראשונה בדיוק כשהכרוז התחיל לדבר.
"לפני יום אחד, באותו לילה, פרצו לארמון שלוש נערות שכנראה היו מכשפות. הם עברו על המון חוקים באותו לילה. הריגת יד ימינו של המלך, הפרת העוצר, גניבת הטבעת המלכותית שעוברת כבר ארבעים ושישה דורות, וונדליזם, שקרים וכו' וכו'. אחרי מעצר של יום, גזר דינה של המכשפה הוחלט." נערה עם שק שחור על ראשה הובלה אל תוך הכיכר הראשית. קשרו אותה בשלשלאות לפסל המלאך והורידה את השק מראשה. מה שחששה ממנו אריה התגלה מול עיניה, אמילי המופחדת והחבולה ישבה על הגחלים הלוחשות של הכיכר הראשית. דמעות בעיניה. "המכשף הדגול של בית המלוכה לקח ממנה את היכולות וניבא את גזר דינה. מוות בשריפה עד אפר!" אחרי שאמר את גזר הדין קריאות אהדה נשמעו מאנשי העיר. המלך ישב על כס עשוי עץ והחווה בידו להמשיך עם הטקס. הכרוז קפץ מעל חומת האבן הקטנה של הכיכר ונעמד לצד אריה.
"ציד המכשפות מתחיל!" ובקריאה זו חתיכת עץ בוערת נזרקה לכיכר והגחלים הלוחשות החלו לבעור במהרה וכך גם אמילי. צרחות מקפיאות דם היא צרחה. אריה, כדי לשמור על עצמה ולא לעורר חשד, הייתה צריכה להישאר במקום, כמו שאר אנשי העיר. עכשיו לאף-אחד אסור לדעת שהיא מכשפה. התוכנית שלה נהרסה, היא לא תוכל לספר לברנדון היום. הוא יסגיר אותה. הוא שומר באגף המשפחה של הארמון המלכותי, הוא מיד יזעיק את לגיון הלוחמים, אוכפי החוק של אלינאה. כשזה נוגע לחוק, אצל ברנדון אין חמלה, משפחה או חמלה. הלהבות הותירו את אמילי עירומה, שמלתה נשארה רק עפר עכשיו. וברגע זה ניתנה הוראה שאנשי העיר יכולים לחזור לעיסוקם, ולדווח על כל מקרה של קסם, שמועה או דיבור ששמעו או ראו. אריה הסתלקה מהמקום במהירות מעוררת חשד, אל עבר שדות הפרחים, מקום המפגש שלה ושל ברנדון. היא כמעט מאחרת.
"מה קרה?" לורי תפסה בידה של אריה. עיניהן של הבנות היו מלאות בדמעות.
"לורי," אריה התקרבה אליה וטמנה את פניה בשיערה השחור של לורי, "היא מתה, אמילי נתפסה ונשרפה, זה נגמר!" הבנות התייפחו למשמע קול הצרחות של אמילי.
"אנחנו לא יכולות להוציא אותה משם?" לורי הייתה צעירה, רק בת חמש-עשרה, היא עוד הייתה מתלמדת.
"היא כבולה בנחושת, זה החולשה של המכשפות. וחוץ מזה, הכיכר הראשית מכושפת, שום קסם לא נכנס ושם קסם לא יוצא. אסור לנו לדבר על זה כאן, או בכלל. אסור לספר לאף-אחד. ציד המכשפות התחיל. אני חייבת לרוץ." אריה החלה רצה אל השדות, מותירה את לורי בוכה בפינת הסמטה. "לורי, לכי הביתה!"
הרחובות היו ריקים, כל אנשי העיר היו המומים וסגרו את החנויות והדוכנים. זה היה יום עצוב למכשפות, ויום הלם לאנשים הרגילים.

דמותו של ברנדון עמדה על רקע שמש הצהריים. מדי הארמון הכחולים תאמו לגוון עורו השזוף במצת, ושיערו החום הארוך היה קלוע לצמה קטנה. שמיכה הייתה פרושה לרגליו. היא התקרבה אליו בצעקת שמו. הוא הסתובב ושלף חרב כסופה וכיוון אותה אל בטנה של אריה.
"ברנדון?" אריה הייתה מפוחדת. השק נפל מידה ונשמע שבקבוק היין התנפץ. זה היה יום כל-כך יפה. שמשי ונעים. הפרחים הצבעוניים נראו שמחים על השמש שקיבלו ביום זה.
"אני יודע על אמילי, היא הייתה חברה שלך?" הוא נראה פגוע. עיניו הכחולות היו נעוצות בפניה, אך לא בעיניה.
"כן, למה?"
"גם את, נכון? למה לא סיפרת לי? מכשפות מתחברות רק עם מכשפות אחרות או עם יצורים קסומים אחרים. ואת לא מראה אף סימן שאת יצור מיסטי אחר. את מתנהגת כמו בן-אדם נורמלי לחלוטין, כמו המכשפים. אז למה לא סיפרת לי?" הוא צעק את המילים האחרונות. "אני נותן לך שעתיים לפני שאני קורא ללגיון הלוחמים. תתחפפי מכאן." הוא אמר והוריד את החרב. אריה רצה חזרה אל העיר, לאסוף את לורי ולברוח. בדרכה רומסת פרחים אדומים וצהובים. דמעות לא הפסיקו לזלוג על פניה.
לבסוף קולו של ברנדון נשמע מרחוק, "ציד המכשפות התחיל!"