מכשפות- פרק 1- שלושה מטבעות נחושת (משוכתב)

פרק ראשון:

"בו!" צעקה אריה והחוותה בידה אל עבר כד חרס באמצע קרחת יער ירוקה. על ידית הכד, בצבע שחור, שמה של אימה נכתב. זו הייתה שעת צהריים בכפר 'קוסמוס', כפר המכשפים. אריה הקטנה, לבושת גלימת המשי השחורה שלה, ניסתה כבר כמה וכמה ימים להמפיק כישוף חדש, כישוף העברה.
כן, כן, להמפיק. כך קראו זקני הכפר להמצאת קסם חדש. הרעיון עלה לאריה לפני כמה ימים, כאשר אביה היה צריך לעזוב לאלינאה הקדושה למשימה יחד עם חמישה מלוחמי הכשפים, שומרי הכפר, ושומרי הסוד. היא כל-כך התגעגעה לאביה, עד שחשבה לנסות להמפיק כשף העברה כדי שתוכל לבקר את אביה בכל שנייה נתונה לה. שלא תבינו לא נכון, הקסם כבר היה קיים, אך הוא היה שמור רק לאנשים העשירים בכפר ששילמו הרבה כסף בשבילו או לאנשים שבאמת צריכים אותו, למטרה חשובה ולא כדי לבקר אבא שנסע וביתו מתגעגעת אליו. אך כרגיל, אריה ציפתה מעצמה להרבה ושוב, אכזבה את עצמה. היא הרימה את כד החרס על ראשה והתקדמה במורד שביל האבנים הלבנות חזרה אל עבר הכפר. ריח עצי האורן שהיו משני צדדיה של אריה דגדגו את אפה בעוד רעש של ענפים נשברים נשמע מאחוריה.
"שלום?" היא הסתכלה לאחור וסקרה במבטה את הסביבה, אף נפש חיה לא נראתה לעיניה הענבריות. היא משכה בכתפיה והמשיכה ללכת עד ששמעה את אותו קול שוב.
"אני יודעת שאתה שם!" הכד נשמט מידיה של אריה והתנפץ על שביל האבנים הלבנות. רגליה החשופות נשרטו במעט וטיפות דם קטנות ירדו מהחתכים. "תראה את עצמך!" היא צעקה אל היער הריק. היא הסתכלה ימינה ושמאלה, שום דבר שהיה יכול להשמיע את הרעש הזה לא צץ בין ענפי עצי האורן. היא לחשה משהו והזרימה את ידה הימנית באוויר. היא הזיזה את ידה קלות והעצים נעלמו לכמה שניות, רק כמה עלים ומחטי אורן היו שרויים על הדשא. היא הורידה את ידה והעצים חזרו למקומם כאילו לא נעלמו מעולם. היא הרימה את ידה השמאלית הפעם וחזרה על פעולותיה ושוב, נעלמו העצים והפעם, בין ענפים שבורים ומחטי אורן, ילד עגלגל וחיוור ישב על הרצפה וצפה מפוחד באריה. היא התקרבה אליו בזהירות והורידה את ידה, העצים חזרו למקום והוא רץ להתחבא במעמקי היער.
"חכה! אני לא אפגע בך!" מה שלא היה נכון, היא הייתה צריכה להביא אותו לכפר ושם מועצת 'קוסמוס', האנשים המחליטים את כל ההחלטות החשובות בכפר, יחליטו מה לעשות עם הילד. היא רצה בעקבותיו אל תוך 'יער מחטי האורן', כך קראו לו. היא דרכה על קוצים, רמסה פרחים ומחטי אורן נכנסו לפיה, ידיה וכפות רגליה. היא שמעה משהו נופל ממרחק לאחר כמה דקות ריצה ומיהרה להגיע למקום ממנו נשמע הרעש. הילד היה שכוב על הרצפה, מחטי אורן ירוקים ננעצו בגופו, כשדם יורד מרגלו הימנית. הוא הסתכל עליה בעיניים כחולות גדולות המביעות פחד.
"אל תפגעי בי בבקשה!" הוא צעק והרים ידיים.
"אתה לא מקוסמוס, נכון?" היא שאלה אותו בעוד התכופפה אליו. הוא לא ענה, הוא רק הסתכל עליה מבולבל. "הבנתי, אתה לא יכול להמשיך ככה, אתה צריך לבוא איתי לכפר, צריך לטפל לך בפצע."
"אני לא בא איתך לשום מקום! יצור ביבים מסריח!" הוא ירק על אריה כשסיים לדבר.
"מי לימד אותך לדבר? אתה לא יודע שלא כך מתנהגים?" היא שאלה ברוגז. היא קמה באף מרומם, הסתובבה והמשיכה בדרכה לקוסמוס.
"סליחה, לא התכוונתי. אימא אומרת שיצורים כמוך, אתם רק צרות," הוא אמר, הפעם קולו היה רגוע יותר.
"מאיפה אתה ואמך יודעים על קיומנו?" היא שאלה, עדיין בגבו אליו וכדי להראות עד כמה פגועה היא, הרימה את כובע הגלימה השחורה שלה לראשה.
"כל יום לפני השינה, אימא מספרת לי אגדה על יצורים שמוציאים עשן מהידיים והם יכולים לעשות מה שהם רוצים רק בעזרת כמה תנועות ידיים ומילים מוזרות. היא אומרת שאם לא אהיה ילד טוב, הם יבואו לקחת אותי ממנה."
"טוב, אם זה מה שאתם חושבים, אני לא מעוניינת להיות בחברתך." היא אמרה והמשיכה בדרכה לכיוון הכפר, אם תצליח לצאת ממנו אי-פעם. ברגע שתהיה רחוקה מספיק מהילד היא תשתמש בכישוף דרך. החץ הזהוב יופיע ואז הוא יראה לה איך להגיע אל הכפר.
"חכי! עכשיו כשלא הרגת אותי, אני יודע שאתם נחמדים! תעזרי לי!" הוא צעק ואריה התעלמה והמשיכה ללכת ברוגע.
"גברתי! גברתי, בבקשה!" קול מרוחק נשמע ונזכרה אריה איפה היא פתאום. מאז שחגגה את יום הולדתה העשרים-שישה והגיעה לאלינאה, לאחר שגורשה מ'קוסמוס', זכרונות מעברה לא הפסיקו לצוץ במוחה. במיוחד מהתקופה שבה אביה נעלם, עד היום היא לא שמעה ממנו מאז שעזב את כפריהם.
"גברתי!" האישה בדלפק כבר רתחה מזעם. היא הייתה בפונדק קטן במרכז אלינאה, עיר הבירה של מופיאה, הממלכה הגדולה ביותר, כל תמיד אמר המלך. אבל, למען האמת, תושבי מופיאה לא ידעו כלום על ממלכות אחרות ועל גודלן.
"כן, סליחה," התנצלה אריה ושיחקה בשיערה הבלונדיני, "אז סגרנו על שני מטבעות כסף?" שאלה בחיוך. היא קפאה מקור. אם נהיה כנים, אריה אפילו לא רצתה למכור את גביע הנחושת, הוא היה המזכרת היחידה מאביה, היא נכנסה רק כדי להתחמם מהשלג המקפיא בחוץ, וגם בגלל שהייתה צריכה למכור אותו. היא לא עושה בו כל שימוש וכבר נגמר לה האוכל, היא הייתה צריכה לשבוע לכמה ימים ואז למצוא משהו אחר למכור או עבודה.
"שלושה מטבעות נחושת," אמרה בעלת הפונדק ברוגז. שיערה המאפיר היה אסוף לפקעת הדוקה והיא לבשה שמלה ירוקה. עסקיה היו מצליחים, הפונדק היה מלא בתושבי אלינאה שהגיעו כדי להתחמם או כדי להשתכר.
"בבקשה, גברתי, זה גביע איכותי, אני רעבה, לא אכלתי כבר יומיים!" מחתה אריה. היא הידקה את מעיל פרוות הזאב לגופה, היא רעדה. שמלתה הלבנה כבר הייתה רטובה והוכתמה בכתמים חומים ואפורים שאפילו לא ידעה מאיפה צצו. מגפי העור השחורים שלה היו ספוגים מים.
"הוא שבור! הוא מתעקם ולא איכותי! מה אני אעשה בדבר כזה?"
"בסדר, שלושה מטבעות נחושת," הסכימה אריה באכזבה וידעה, שזה לא יספיק לכיכר לחם אחת.
"הו לא!" אמרה האישה בהינף יד ויצאה מהדלפק לשרת אחד מאורחיה.
"אבל הרגע אמרת…" אמרה אריה בבלבול.
"זה היה לפני שעצבנת אותי, עכשיו זה שני מטבעות נחושת." אמרה בעוד רושמת הזמנה לעוד כוס יין לאדם זקן ושיכור.
"בסדר!" עכשיו אריה הייתה עצבנית. בעלת הפונדק חזרה אל אחורי הדלפק מזגה יין לספל עשוי מתכת בלוי והוציאה שני מטבעות נחושת מכיסה. היא לקחה אותם בעצבנות ויצאה מהפונדק, לא לפני שנופפה בשק עור קטן בו היו חמישה מטבעות זהב.
"תודה," אמרה אריה מנופפת בשקיק לבעלת הפונדק ויוצאת בריצה מהפונדק. למרות הקור, הרחובות היו הומי אדם. כשיצאה אריה מהפונדק, החליקה על המדרכה הרטובה משלג. נערה שחורת שיער ניצלה את ההזדמנות וחטפה לאריה את שקיק הכסף וברחה.
"תעצרו אותה!" שמעה אריה את בעלת הפונדק ורצה להתחבא מאחורי פסל נחושת של המלך. אחד מרבים שהיו מפוזרים באלינאה.
"לעזאזל!" לחשה אריה.