מכשפות- פרק 1: התנקשותה של אביס

הן ירדו במורד מדרגות האבן החלקות. עיניה הענבריות של אריה היו נעוצות בדרך שלמטה, היא הייתה נחושה לסיים את המשימה שלהם כמה שיותר מהר. לורי לא הפסיקה לבהות בפחד בלב הפועם של אייזק בעוד אמילי, השתעממה ולא הפסיקה להתלונן.
"קר כאן," עוד תלונה מפיה של אמילי דג'ן לורנס.
"את מכשפה, תעשי עם זה משהו!" גלגלה עיניים אריה בעוד לא מורידה את עיניה מהמדרגות שלפניה. נחרת בוז נשמעה מאמילי, מלמול קטן ובין ידיה של אמילי נוצר כדור אש בגודל הלב של אייזק.
"זה טוב יותר," אמרה לעצמה אמילי. "לורי, הכל בסדר? את די שקטה?"
"כן, למה שלא אהיה?" קולה של לורי נשמע מרוחק. היא לא הפסיקה לבהות בליבו של אייזק. לאחר דקות ממשוכות של צעידה במדרגות לורי סוף-סוף הביטה במשהו אחר, בשיערה הבלונדיני של אריה מלפניה. ואז פנתה להסתכל על ציורי הקיר שתיארו את עליית הממלכה הקדומה, קריסתה, ועליית הממלכה החדשה. כל שהתקדמו במורד הצריח המזרחי, הציורים נראו כזזים אחורה בזמן ולא קדימה. הם בדיוק היו בתחילת המלחמה. התנקשותה של אביס לומיר במלך הקודם. הוא היה מלך טוב, אבל המורדים לא אהבו אותו. הם רצו את השלטון לעצמם, מה שלא קרה. המפונק הזה, פאנשלובן, תפס את כס המלוכה כשגילו שהוא הבן של האחיין של המלך לשעבר, ושהוא קרוב המשפחה היחיד שנשאר לו. 'כל הכבוד לכם מורדים, הבאתם לנו את הצרה הגדולה מכולם!'. הציורים הראו איך הרימה אביס את חרבה ונעצה אותה בגבו של המלך. בהילוך אחורי. משהו נצנץ על גבי החרב של אביס ולורי עצרה. מאחוריה נתקעה בה אמילי ונפלה על המדרגות.
"מה קורה לך היום?" שאלה אמילי בעצבנות וקמה על רגליה, בודקת עד כמה חמורות הפציעות שלה.
"ראיתן את זה?" שאלה לורי ובחנה את הציור מקרוב. היא מיששה את החרב של אביס, נערה בעלת שיער חום וקצר העוטה מעליה ברדס בגוון ירוק אזמרגד. צבע המורדים. היא הרגישה בליטה קטנה באמצע החרב. "משהו מוזר מהציור הזה,"
אריה התקרבה כדי להסתכל. "ברור שמשהו לא בסדר בציור הזה."
"אני בסדר, תודה ששאלתן," אמרה אמילי.
"מה?" שאלה לורי בהתלהבות, ללא יחס כלל לחברתה הפצועה במעט.
"תסתכלי על המלך. בטקסים רשמיים כמו זה המלך אמור ללבוש את צבעי הממלכה שהם כחול וזהב, אך הוא לבוש בצבעים אדומים וחומים. ועוד דבר, איפה הטבעת?"
"איזו טבעת?" לפתע, כשזה היה נוגע לתכשיטים, התעניינה אמילי בשיחה.
"טבעת החותם, היא לא על ידו של המלך," אמרה אריה, "אז איפה היא?"
לורי החזירה את אצבעותיה לציור של החרב, אל הבליטה. היא החלה מקלפת הציור מהקיר.
"תגידי לי השתגעת? מה את עושה?" התפלאה אמילי על מעשיה של לורי. אם ייתפסו אותם, זה יהיה הסוף שלהם. פגיעה ברכוש הארמון מובילה למוות בפומבי ובמידי. לורי לא הפסיקה לגרד את הציור עד שקיר האבן נגלה לפני הבנות, ומאחורי סדק קטן, הופיע איזה נצנוץ.
"מי שם?" צעקה נשמעה ממורד המדרגות.
"הם קרובים, אנחנו חייבות להתחפף," אמרה אמילי.
"תני לו להתקרב, אני רוצה לשחק." אמרה אריה וליקקה את שפתיה. היא זרקה את הלב של אייזק במורד המדרגות.
"למה עשית את זה?" אמילי רעדה מרוב עצבים.
"כדי להפחיד אותם," היא צחקקה.
"זה לא הזמן לזה, נחזור לכאן בפעם אחרות, אנחנו מכשפות אנחנו יכולות לעשות הכל!"
"תשכחי מזה," פנתה אליה אריה וכעס נשמע בקולה, "את יודעת כמה היה קשה להשיג פרצה לכמה שניות רק בשביל שלושתינו? שבוע ימים! אני לא עושה את זה שוב!"
אמילי החלה רצה במעלה המדרגות, נסה על נפשה.
"אני רואה אותם!" צעקת השומר נשמעה שוב ואחריה את עקבי נעלי העור של השומרים.
"הצלחתי!" לורי צעקה ושמרה את החפץ הקטן והמתכתי בידה. "בואי נעוף מכאן!"
"לומפירוס, סומטיקארוס, לומון!" צעקה אריה את כישוף המעבר ובענן לבן נעלמו השתיים.
"מכשפות, אלו היו מכשפות." אמר השומר שהגיע אל הנקוד בה עמדו השתיים. הוא המשיך לטפס במעלה הצריח.